שם המשחק: מחויבות

16 יום של אושר טלוויזיוני לפנינו, אבל לפני שנתמכר לשידורים בחדווה מן הראוי שנזכור את אלה שאינם יכולים להשתתף בשמחה:

קלי וייט לא תהיה שם. אלופת העולם בריצה למרחקים קצרים הורחקה מהמשחקים עקב שימוש בסמים. במקום לזכות בתהילת עולם כאשה המהירה ביותר, היא תירשם בדפי ההיסטוריה כפי שהחמיצה את ההזדמנות הגדולה שלה.

מקומה של סורייה אייאן, אותה תופעה טורקית בריצה למרחקים בינונים, ייפקד גם הוא. מעל ראשה מרחפת שמועה על שימוש בסמים. בעוד טורקיה כולה נעצבת על אובדן המדליה שסורייה היתה, ללא כל ספק, מביאה הביתה, האצנית ובעלה, המאמן אותה, מכחישים נמרצות את ההאשמות וטוענים שהיא חולה. מסירותה למסלול בשנים האחרונות היתה אמורה לשכנע אותנו שהיא דוברת אמת, ונותר לנו רק להצטער שהיא לא תהיה שם.

גם פול קוריר, אותו פלא קנייתי מרתק בריצה ל-1,500 מטרים, לא יתייצב על המסלול באתונה. הוא אמנם זכה בכל התחרויות הגדולות השנה, אך החמיץ במאית השנייה את הזמן שנדרש ממנו במבחנים הקנייתיים וסיים רביעי.

"מבט" שידר לאחרונה כתבה על שניים מהשחיינים הישראלי שלא הצליחו לעבור את רף המבחנים לנבחרת הישראלית לאתונה. יואב גת, שחיין הגב המצטיין, נשמע רגוע: "השחייה היתה החיים שלי עד הזמן האחרון, אבל אני כנראה צריך להתאמץ הרבה יותר". מיקי חליקה, שמצטיין במשחה המעורב, התאכזב כאשר לא נכלל בסגל האולימפי אך חייך ואמר: "אני פשוט אסע לבייג'ין ב-2008".

וישנו המקרה של ואדים בביקין, מטיל הכידון, שגילה במפתיע כי אף שעבר ב-14 ס"מ את המרחק שציינה הוועדה האולימפית כקריטריון - 81 מטר - ספר החוקים הבלתי מתפשר של ישראל דרש לעבור את הרף שנקבע בכ-30 ס"מ. כמה עצוב, כמה מיותר.

מקרה נוסף שבוחן את עצבינו הוא של אריק "הצלופח" מאוסמבאני, שכשייצג את מולדתו, גינאה המשוונית, מצא עצמו במקום האחרון במשחה המעורב. סיכויי השתתפותו במשחקים האולימפיים נראים לרגע מעורפלים עוד יותר, כשהוועדה המארגנת טוענת שטופסי ההרשמה שלו אבדו. לקושי הטכני הזה, יש לקוות, יימצא בקרוב פתרון.

בין הנעדרים מאתונה יחסרו בוודאי גם קאתי פרימן, שהדליקה את הלפיד האולימפי בסידני, ומריון ג'ונס, שקטפה הישגים ומדליות מכל כיוון אפשרי באולימפיאדה הקודמת. אבל, תודה לאל, אנה סמשנובה-פיסטולצי תהיה שם.

אנחנו רוצים להזדהות עם כל מי שרוצה להפיק מעצמו, ובעצם מכולנו, את הטוב ביותר. המקסימום האישי אולי אינו ערובה למדליה, אבל הוא בהחלט ערובה לגאווה לאומית.