החברים של יואל רוזבוזוב בפנימיית המחוננים בווינגייט אומרים עליו שהוא שור. החברים בקרית ים, שם גר רוזבוזוב, אומרים עליו שהוא דמות מבוקשת מאוד במועדונים של יוצאי רוסיה בקריות. במיוחד עכשיו כשאין לו חברה צמודה. רק שבגלל שזו שנה אולימפית ועוד חודשיים נותרו לאתונה, יואל יצא למועדונים רק ארבע פעמים בחצי השנה האחרונה. והאמת, הם אומרים, שזה חסר לו. אז בינתיים את כל האנרגיות הוא משחרר מול היריבים על המזרון.
מאבא מרים משקולות ענק, שפרש עוד ברוסיה, ואמא מנהלת תיכון במולדת הישנה, יוצא בן ג'ודוקא. כולם במשפחה שלו ענקים, גם אח שלו ניקי שהוא בן 18 וכבר שוקל 100 קילו, רק שלהבדיל מיואל הוא לא עושה ספורט, אלא בדרך ללימודי י"ג במכמורת. המקצוע הרשמי הוא פיתוח מערכות ימיות. איפה הוא ואיפה הג'ודו של יואל.
לא יפסיד לספרדי בחיים
רוזבוזוב (24) הוא אחד מחמישה ג'ודוקא שישראל שולחת לאתונה. אריק זאבי (עד 100 ק"ג) ואודי וקס (עד 66 ק"ג) הם הבכירים שבהם. רוזבוזוב, למרות היותו סגן אלוף אירופה - הישג מהחודש שעבר בבוקרשט - יושב במקום טוב באמצע. הוא נחשב לאחד שהבשיל קצת מאוחר. זו אולימפיאדה ראשונה שלו, ובזמן שהחברים שלו בפנימייה, אריק זאבי ואודי וקס, כבר היו כוכבים בג'וניור, הוא עוד השתרך מאחור. באיגוד הג'ודו כבר חשבו לוותר עליו ולא לשלוח אותו לאליפות העולם ביפאן אשתקד, אבל יואל נכנס בשיניים לאליפות וסיים שביעי. בטורניר הגראנד פרי באוסטריה ב-2001, הוא זכה בזהב והיה הג'ודוקא הישראלי הצעיר ביותר שמביא זהב בגראנד פרי.
המדליה מהטורניר באוסטריה, יחד עם כל הגביעים והמדליות האחרות, תלויה בחדר העבודה של אמא שלו, מעל הספרים במתמטיקה של בני גורן. אולי עניין סמנטי, כי גם יואל למד בדרך הקשה שבשביל ללמוד כדאי קודם כל לחטוף. ובגלל זה הוא נדפק כבר כמה פעמים בחיים, כמו למשל לפני ארבעה שבועות בגמר אליפות אירופה ברומניה, שם הפסיד לג'ודוקא ספרדי ממוצא יפאני. דקה לפני סוף הקרב הוא הפסיק להיות ממוקד והתחיל לחשוב איך הוא נותן שואו לקהל בזמן שנשאר, ונמרח על המזרון באיפון הכי יפה של התחרות. אחרי הקרב יואל כבר נשבע לעצמו שהוא בחיים לא יפסיד לספרדי עוד פעם.
"קצת ביטחון, ואתה נהיה ג'ודוקא אחר"
"השנה עשיתי הישגים יפים מאוד", מסכם יואל את המצב שלו, אחרי שכל הטורנירים המשמעותיים של השנה כבר מאחוריו ולפניו רק התחרות הזניחה באתונה. "אף ישראלי לא עשה שלוש מדליות בתחרויות גביעי עולם, ועוד בשנה אולימפית. הרגשתי ברמות הכי גבוהות בעולם. אבל אחרי כל ההישגים האלה, שאלתי את עצמי מה נשאר לי לפני האולימפיאדה והבנתי שאני חייב לקחת מדליה באליפות אירופה. כי אם לא, יורד לי כל הביטחון ואני מגיע לאתונה כמו ספורטאי בינוני. כל התחרות הייתי חד ומרוכז, ידעתי בדיוק מה אני עושה, והנה אני בגמר היורו. כבר הרגשתי את עצמי אלוף אירופה, הובלתי כל הקרב, ואז פתאום זה נחת עליי. דקה לפני סוף הקרב השתן עלה לי לראש. אחרי שנגמר רציתי למות. מאז זה כל הזמן רודף אותי, מי זוכר מי זה הסגן? למרות שכשחזרתי לארץ הבנתי שטוב לי עם מקום שני כרגע. זה נותן לי שקט, אני בצל של אריק, כל הלחץ והאחריות עליו. בדיעבד, טוב לי עם זה".
רוזבוזוב ממשיך לדבר על אריק זאבי. אולי כי ככה זה שמלבד זאבי קצת קשה להיזכר ביתר. "כל השנים, בגילאים הצעירים, עשיתי הישגים צנועים, לא הייתי כוכב כמו אריק ואודי. הייתי ספורטאי די בינוני, שיכול אולי להצליח. ואז, על התחרות הראשונה שלי בבוגרים, בגראנד פרי באוסטריה, הבאתי זהב. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. אמרתי בטח פוקס. אחרי שבועיים הלכתי לתחרות סופר-איי במינכן, הגעתי לחצי גמר ונפצעתי. עליתי לחצי גמר עם יד קשורה נגד קוריאני שהיה חמישי בסידני, אמרתי שלא מעניין אותי כלום. הוא ניצח למרות שנלחמתי בשיניים ואחרי זה התברר שהיתה לי פריצת דיסק בצוואר. המאמן שלי כבר אמר שפורשים, אבל אני התעקשתי ללכת לקרב על המקום השלישי נגד בלגי שבסוף ניצח אותי, אבל מאז תקעתי אותו שלוש פעמים. אז הבנתי פעם ראשונה שאוסטריה לא היה פוקס. רק אז התחלתי לעכל שאני ספורטאי ברמה גבוהה. תפסתי ביטחון, ואתה נהייה ג'ודוקא אחר".
"אכל אותי שאני בינוני"
אחר כך גם באיגוד הג'ודו התחילו לספור את רוזבוזוב והבינו שעוד פוטנציאל אולימפי גדל להם. "אמרתי לעצמי שאני לא מספיק טוב. זה כל הזמן אכל אותי מבפנים, שאני בינוני. לא הרגשתי תסכול כל השנים כלפי חברים שלי. להיפך, זה דירבן אותי. חברים שלי אריק, אודי וגל (גל יקותיאל) הם אנשים מאד אינטיליגנטים ואני כל הזמן שואף לא להיות פחות מהם. הכל מתחיל באמביציות שלי, להוכיח שאני לא פחות טוב כשאני בא כמו אנדרדוג. גם בחיים אני טיפוס תחרותי, מכל דבר עושה תחרות. מי יגיע ראשון לחדר אוכל, מי ראשון בחדר כושר, מי יגיע ראשון למקלחת, כי בפנימיה לא הסכמתי אף פעם שיתקלחו לפני. אותו דבר בפינג פונג וכדורסל. כשהייתי מפסיד, הייתי מתעצבן, כולם צוחקים עליי, אף אחד כבר לא רצה לשחק איתי. היום אני יותר בוגר. את הבסיס של האופי שלי קיבלתי בבית. בגיל שנתיים הייתי מרים משקולות מפלסטיק ובגיל שש עשיתי 36 עליות מתח והייתי אלוף הבית ספר. כל הישג נותן לי חשק לעוד הישג".
מאז היורו, יואל לא חי רק על המענק שהוא מקבל מהוועד האולימפי, 5,000 שקל בחודש, ועל תנאי המלונאות שמספקים לו ההורים שלו. הוא גם קיבל ספונסר. היבואנים של עטי "פילוט" לארץ החליטו לתת לו חסות, שיואל לא מספר של כמה, אבל הוא כן אומר שכל חסות נותנת לו השראה להביא מדליות.
