אני יודע שמבחינת רוב הישראלים, אסיה היא סוג של שמועה רחוקה שאין לנו שום קשר אליה. אבל אני לא נמנה עם הרוב הישראלי, ובשבועיים האחרונים גיליתי שאני בכלל אסיאתי. אסיאתי עד לשד עצמותי. זה התחיל במקרה: באיזה אחר~צהריים משעמם וחם במיוחד ישבתי מול הטלוויזיה והעברתי תחנות בלוויין. לא היה שום דבר מעניין, שום דבר משעשע, ואני אין לי כבר כוח לערוצי חדשות; אני מנסה להתעלם ולפתח את האדישות שלי. כמה ערוצי ספורט ועוד כמה תחנות ערביות מתעקשים לשדר משחק שנראה ביזארי למדי, משהו כמו קטאר נגד אינדונזיה, לא זוכר. אני נשאר קצת עם א~ג'זירה ספורט, ומבין שגביע אסיה יצא לדרך, ושהמשחקים מתקיימים הפעם בסין. ראיתי מתוך שעמום ולא התלהבתי במיוחד. זה היה איטי מדי, ונרדמתי לקראת סוף המחצית השנייה.
בימים שלאחר מכן כבר התמכרתי למשחקים. לאט-לאט הבנתי שגביע אסיה הרבה יותר מעניין אותי מגביע אירופה ומקופה-אמריקה. אני מעודד את הנבחרת הירדנית, שעושה חיל בפעם ראשונה שהיא משתתפת בגביע אסיה. כשירדן ניצחה את כוויית 2:0 זה היה נצחונם של הפליטים הפלסטינים שנזרקו מכוויית בעקבות מלחמת המפרץ על הקפיטליסטים מזוהמי הנפט. יש לי אלילה חדשה, וזו נבחרת ירדן בראשות המאמן המצרי אג'והרי _ זה שהוביל את מצרים למונדיאל עם חוסאם חסן ואחמד שוביירי.
עוד רגע עמוק של שמחה היה הניצחון העיראקי על סעודיה. הנה: זה מה שמגיע למי שנותן לאמריקאים לחנות במדבר שלו. בכלל הנבחרת הסעודית היתה אחת הגרועות, למרות שצפו לה הישגים יותר מלכל מדינה ערבית אחרת. גם עומאן שיחקו לא רע, למרות שהם לא עלו לרבע גמר. מי שכן עלה היו ירדן, בחריין, עיראק, אוזבקיסטן, דרום~קוריאה, אירן, סין ויפן, מחזיקת הגביע.
ברבע הגמר כבר נכנסתי לאטרף. לא האמנתי שאהיה מחובר רגשית לגביע כדורגל שאני מתעניין בו בפעם הראשונה בחיי. את המשחק של ירדן מול יפן ראיתי אצל ההורים. אבא שלי שרף שתי חפיסות רותמנס במהלך המשחק. ירדן הובילה, ואז היפנים השוו 1:1. לאחר הארכה התיקו נשמר, ועברו לבעיטות מ~11 מטר. אבא שלי כבר לא היה יכול לשבת בכיסא, ואני, הלב שלי דפק חזק "קדימה ירדן, תראו להם מה זה". גם המלך עבדאללה, שנכח באיצטדיון עם חולצה של הנבחרת, נראה מתוח במיוחד. או שהוא שיחק אותה. אי~אפשר לדעת אצלו.
היפנים מפספסים את שתי הבעיטות הראשונות והירדנים דווקא מבקיעים. עכשיו יש איזו מהומה במגרש, ורואים את זיקו, המאמן היפני, ניגש לשופט. כל מיני אנשים מתגודדים, ואז, מאיזושהי סיבה לא ברורה, השופט מחליט שמעבירים את הבעיטות לשער שבצד השני של המגרש. הפרשנים הערבים היו באטרף, ואמרו שזה תרגיל מלוכלך שאף פעם לא נראה כמותו, ושיועד להוציא את הירדנים מהפוקוס. בהתחלה היפנים עוד מבקשים להתחיל את הבעיטות מחדש, ולפחות לזה השופט לא מסכים. אחר~כך הירדנים פיספסו את כל הבעיטות, והיפנים ניצחו שלא בצדק. אבא שלי קילל את היפנים ואת זיקו, שהוא העריץ בשנות השמונים, והלך לישון.
בשאר משחקי רבע הגמר העיראקים הפסידו לסין, אירן ניצחה את קוריאה ובחריין הביסה את אוזבקיסטן. כל החלומות של הערבים תלויים עכשיו בנבחרת בחריין, שלא הרשימה במיוחד, אבל זה מה שנשאר לנו, בחריין, אז אנחנו בעד בחריין למרות שאני אפילו לא יודע איפה בדיוק היא נמצאת. בכל מקרה, היא נפגשת בחצי הגמר עם יפן. אירן תשחק נגד סין.
היפנים ממש לא שיחקו טוב. שום דבר שמזכיר את הנבחרת במונדיאל האחרון. היה להם מזל גדול שהגיעו לחצי הגמר. שנאתי אותם, את היפנים. גם הסינים שונאים אותם. הקהל הסיני עשה לנבחרת היפנית חיים קשים עד כדי כך, שזיקו ביקש בכלי התקשורת מהקהל הסיני להפסיק לשרוק כל פעם שהיפנים נוגעים בכדור. זה לא עזר; הסינים היו בעד בחריין, והמשיכו לקרוא בוז לשחקנים היפנים. עם תחילת המשחק בחריין מובילה 1:0 משער של עלאא חביל (האמת? סתם שער. אני לא מבין איך השוער לא הצליח לתפוס כזה כדור חלש). לקראת סוף המחצית הראשונה השופט מוציא כרטיס אדום לאידו, הבלם היפני, בגלל הצגה שלמה שעשה הבחרייני שהבלם בכלל לא נגע בו.
עם תחילת המחצית השנייה היפנים משווים. אחר~כך הם מובילים 2:1. הבחריינים משווים ומהר מאוד גם מובילים 3:2. איזה מתח. נכון, משחק זבל, אבל מותח כמו שמשחק ילדים בקטרגל יכול למתוח. לקראת הדקה התשעים היפנים משווים 3:3 והולכים להארכה. בינתיים כל מיני אוהדים בחריינים שהגיעו לראות את המשחק בקניון ממוזג מבטיחים מרצדסים לשחקנים שלהם ומביעים גאווה ותמיכה בגיבורים שלהם.
הבחריינים בקושי יכולים ללכת. הרבה כדורים נבעטים ללא שום כתובת. היפנים מכניסים שער. התוצאה בסוף המשחק: 4:3.
אין יותר ערבים עכשיו. נשארה אירן, שאפשר לעודד כי הם מוסלמים וכי האמריקאים שונאים אותם, אז עכשיו אני בעד אירן שפוגשת את סין. בתקציר החדשות שהשחילו בין שני משחקי חצי הגמר מראים את המלך עבדאללה תוקף את הרשות~הפלסטינית ומאשים אותה בבגידה _ ועוד במבטא. בלי בושה קינג עבדאללה המזדיין מדבר על בגידה. כוס~אוחתו ירדן והנבחרת שלה, מזל שהם הפסידו, שייחנקו הם והמלך שלהם אמן.
המשחק של סין ואירן מתקיים באיצטדיון המרכזי, הפועלים. הססמה של הנבחרת הסינית היא "לא לעבודת ילדים". אחרי שאני שומע על הססמה אני לא בטוח שאני בעד האירנים כל~כך. נכון, מוסלמים, אבל רבאק: הסינים קומוניסטים אדומים, ויש להם את ההימנון הכי יפה בעולם. אז כך, בבלבול, אני צופה במשחק. רבע שעה מתחילת המשחק הסינים שלוחצים מבקיעים. בדקה ה~37 האירנים משווים בשער יפה.
1:1 במחצית. עם תחילת המחצית השנייה מרחיק השופט הלבנוני שחקן אירני אחרי הצגה מצוצה מהאצבע של איזה קומוניסט מניאק. אז אני עכשיו רשמית בעד אירן, למה אני לא אוהב הצגות. האירנים מסתגרים בחצי המגרש שלהם ובקושי יוצאים להתקפות. התקפה של איש אחד, עלי קארימי המצטיין, כמעט הביאה שער. קאירמי עובר את ההגנה ורץ לבד מול השער, הבלם הסיני מתקל אותו מאחור על קו הרחבה. השופט מסתפק בצהוב כאשר מדובר באדום ברור כשמש. 1:1 בסוף הזמן הרשמי, ויוצאים להארכה בלי
האסים של אסיה
סייד קשוע, כל העיר
7.8.2004 / 12:37