אחד הפרדוקסים היותר מתסכלים של המשחקים האולימפיים, הוא הניגוד בין הערכים הספורטיוויים שעליהם הם לכאורה מושתתים - מהר יותר, גבוה יותר חזק יותר - לבין מה שהאולימפיאדה הפכה ברבות השנים: פלטפורמה להצגה של הסתייגויות ממהלכים פוליטיים ומלחמות במאה ה-20.
השימוש הפוליטי במשחקים אינו רק תופעה שהגיעה לשיאה בהחרמת אולימפיאדת מוסקווה 1980 על ידי ארצות הברית ומדינות חסותה. כבר ב-1904 איימה סנט לואיס שבארה"ב לארגן משחקים מתחרים, אם אלה לא יועברו אליה משיקגו. בלונדון 1908 שכחו המארגנים את דגלי שוודיה וארה"ב ובתגובה סירבו נציגי ארה"ב לקוד לפני המלכה, כנהוג.
היטלר זה טקסט פוליטי?
משחקי ברלין 1916 בוטלו עקב מלחמת העולם הראשונה. גרמניה, אוסטריה, טורקיה והונגריה, לא הוזמנו למשחקי אנטוורפן 1920. צרפת אף שיכנעה את גרמניה שלא תוכל לערוב לביטחון ספורטאיה בפאריס 1924. הגרמנים לא באו.
אולימפיאדת 1936 הפכה לתצוגה של הרייך השלישי, על פי חזונו של אדולף היטלר. לוועד האולימפי אמרו הנאצים שאפליה לא תהיה חלק מהמשחק. ניסיונות החרם כשלו. המשחקים החלופיים שתיכננה תנועת העבודה הבינלאומית בברצלונה בוטלו, מכיוון שיום לפני פתיחתם פרצה מלחמת האזרחים בספרד. משחקי טוקיו 1940 הועברו להלסינקי, אך בוטלו עקב פלישת ברית המועצות לפינלנד. גורל דומה פקד את משחקי לונדון 1944. למשחקי 1948 לא הוזמנו גרמניה ויפאן.
ב-1952 נאלצו מערב גרמניה ומזרח גרמניה להרכיב נבחרת מאוחדת. בטוקיו 1964 הופיעו שתי נבחרות, אם כי תחת אותו דגל. רק במינכן 1972 הופיעו שתי נבחרות גרמניות נפרדות. בריה"מ הצטרפה רק ב-1951 לתנועה האולימפית, בשאיפה להוכיח את עליונות השיטה הקומוניסטית. סין לא השתתפה במשחקים בגלל השתתפות טייוואן, עד שנשיא הוועד האולימפי, חואן אנטוניו סאמאראנש, פישר בין הצדדים ב-1984.
בגין נכנע לאמריקאים
1976 סירבה ממשלת קנדה, למרות איום של נשיא ארה"ב, ג'ראלד פורד, לתת לנבחרת הטייוואנית אישור כניסה. ברומא 1960 נאלצו הטייוואנים להופיע תחת השם פורמוזה, שאליו הוסיפו את השלט "תוך מחאה".
"מבצע סיני" של הצבא הישראלי הביא ב-1956 להחרמת המשחקים על ידי מצרים, עיראק ולבנון. הולנד, ספרד ושווייץ החרימו את המשחקים בגלל הכנעת המרד ההונגרי על ידי הצבא האדום. ב-1960 הבטיחה דרום אפריקה לשלוח למשחקים נבחרת רב גזעית, ולמרות זאת הופיעה עם נבחרת לבנה. לחץ של רוב חלקי התנועה האולימפית הביא לכך שהדרום אפריקאים לא שותפו במשחקים. ב-1976 עזבו 22 מדינות אפריקאיות, כמו גם גינאה ועיראק, את מונטריאול, כמחאה על שיתוף ניו זילנד. למה? משום ששנה קודם לכן יצאה נבחרת הראגבי של ניו זילנד לסיור בדרום אפריקה.
הפוליטיזציה התעצמה בתקופת המלחמה הקרה. לצד מלחמת הכוכבים, השיטה של הרוסים והאמריקאים להילחם זה בזה בלי להרוג, היתה המפגשים בכפר האולימפי. למשחקים האולימפיים היו מספר יתרונות, כמו נייטרליות של מיקום וחוקים, האוניוורסליות והמקצב הקבוע למטרות השוואה. במוסקווה 1980 הפכו המשחקים לגורם עולמי חשוב מספיק כדי שארה"ב וידידותיה יחרימו אותם. החרם החוזר בלוס אנג'לס 1984 רק העמיק את משמעותם של המשחקים בפוליטיקה הבינלאומית. ב-1988 איימה צפון קוריאה שאם חלק נכבד מהאירועים לא יועברו אליה, היא תדאג לחרם גם באולימפיאדת סיאול.
ערפאת שולח ד"ש
לגלגל הפוליטי אין סיבה אמיתית להפסיק ולהסתובב. יש מספיק סכסוכים כדי שחשיבות המשחקים לא תישחק. גם כיום, כל מפגש של ספורטאי אמריקאי עם עמית מוסלמי עלול להפוך למאבק פוליטי. סופיה סקוראפה, יוונייה בת 47, חברת מועצת העיר מארוסי, החליטה לייצג באתונה את המשלחת הפלשתינית במחאה על הכיבוש הישראלי. יאסר ערפאת, לעומתה, הכריז על הפסקת אש לרגל המשחקים. הפוליטיקאים ישראלים זעמו. אם הוא יכול להפסיק את האש, למה רק לזמן המשחקים? שילמדו היסטוריה ויבינו.
