וודסטוק על ההר

אלו? סאלוט. קול בוקרשט השתלט על ההר. נומה נומה יאי מאחור, בפיתול 8, נומה נומה נומה יאי מלפנים, בדרך לפיתול 7. עוצמת הרמקולים מתחברת לקונצרט קקופוני שמחורר את עור התוף, אבל פועל כממריץ לשאר האיברים. האנדורפינים מציפים, הרגליים מדוושות מאליהן והעיניים נשואות אל הדרך שממעל, אל העיקולים שמשרבטים זיגזג לבן בירוק ההר, קו מקושקש, מצופה נקודות אדם צבעוניות כסוכריות יום הולדת. קיפול טאו שי דראגוסטה דין טיי... השיעור ברומנית נמשך.

מלפנים מתנהלת בעצלתיים אחת מעשרות הניידות של אקווארל, המים המבוקבקים של נסטלה, מנותני החסות לטור. זוהי טרנזיט שהתנהגותה לא צפויה, שנעצרת מדי פעם בלי התרעה, או נתקעת להמתנה מאחורי ניידת המזכרות, שהכרוז הצרוד שלה מצליח למכור עוד חולצות של מלך ההרים אף שתמיד נדמה שכולם כבר קנו. להיתקע מאחוריה לא רצוי. לעקוף אותה מסובך, כי נהר הרוכבים סוגר גם משמאל. אז בינתיים שואפים אדי סולר וניחוחות גומי לוהט וממתינים להזדמנות לפרוץ לעקיפה.

כמה דקות קודם, בפיתול 18 בערך, הייתי בטוח שהמוני האנשים הנרגשים שמעבר לגדרות מריעים לי אישית. כמה מהם הושיטו ידיהם לעברי ואחד או שניים ניתרו מעל המחסום בדרכם אלי. אל תגזימו, אני אומר, מה יש בי שאין ב-300 הרוכבים האחרים שנמצאים כרגע מסביבי. ובכן, זה לא הייתי אני. העדר שעט דרכי אל בקבוקי המים באקווארל שמאחורי. במקום שבו נומה נומה הוא לא שיר ערש, הכל מתעתע.

זאת היתה הסערה המושלמת. מיזוג מסעיר, בלתי נשכח, של כל המרכיבים. מצד אחד ניצב אתר הסקי אלפ ד'ואז שהטיפוס האתגרי בו שובץ השנה ל-21 ביולי, לשלב המכריע של הטור דה פראנס, ה-16 מתוך 20 קטעי הטור - ויותר מזה, לראשונה בתולדותיו הוא לא ישמש זירת סיום למסלול האלפים הרגיל, אלא בימת ענק סגורה למרוץ האכזרי שבו כל רוכב מתמודד לבדו נגד לוח השניות הדיגיטלי. מצד שני עומדת הציפייה שארמסטרונג ייקח כאן ניצחון שישי בטור דה פראנס, מה שלא הצליח לעשות שום בן אנוש ב-100 שנות המוסד. ומצד שלישי נרשמה התחזית שמיליון איש ינהרו אל 21 פיתולי הדרך לאלפ ד'ואז, ובגופם יקימו את מופע הספורט הגדול שהיה מעולם. לא ייתכן שלא אהיה ביניהם ובתוכם.

כבר שנה, מאז הסתבך הכידון שלו בתיק בד של צופה תמים בעיצומו של טיפוס הסיום להוטאקאם, בפירנאים, בטור שעבר, ברור שארמסטרונג ייקח את הטור השישי. דווקא אז, בסוף החמישי, בשנתו החלשה יחסית, כשהוא בפיגור מטריד אחרי יריבו הגרמני יאן אולריך, מעד ונמרח על הכביש וזינק על אופניו במרפקים נפוחים וברכיים מדממות והסתער, ושוב כשל ונחבט בצינור השלדה האופקי של אופניו, ובכל זאת הדביק את אולריך והכריע אותו. אף שהוא אמריקאי צונן וממוקד ואילו אירופה חובבת גיבורים נוגעים ללב, המפסידים בדמעה ומנצחים בבכי מר, ברור היה שינצח. מי שראה את ארמסטרונג ברגעי השפל, חייב להבין שאיש כמוהו לא יוותר. ומי שהבין זאת ידע שרק דיזנטריה או התרסקות ימנעו ממנו לקחת את האלפ ד'ואז ואת הטור השישי שלו.

מעבר לעובדה שארמסטרונג נוטה לנצח בתחרויות נגד השעון, הוא רוכב שתענוג לצפות בו - במיוחד בקטעי הטיפוס - ושילוב שני הדברים לאחד, לטיפוס נגד השעון, מבטיח נצורות. די להיזכר בנגד השעון ההררי האחרון שנערך בטור 2001 מגרנובל לשאמרוס, שבו הוביל ללא עוררין, יום אחרי שניצח בקטע הפסגות שהסתיים באלפ ד'ואז. הוא החל אז, במצב פיגור של 35:19 דקות בדירוג הכללי, בתהליך קילוף החולצה הצהובה מעורו של פרנסואה סימון, המוביל המזדמן, ועשה זאת בתוך ארבעה קטעי הרים מזהירים. בשאמרוס לבד, הוריד 7 דקות מסימון, מה שדירדר אותו למקום ה-46 בדירוג הקטע. ובכל זאת, טיפוס 32 הקילומטרים לשאמרוס, ב-4.7% שיפוע ממוצע, אינו דומה לטיפוס הרצחני על מגלשת הסלאלום של אלפ ד'ואז, שנצברים בה 1,090 מטרים גובה על פני 13.8 קילומטרים, כלומר שיפוע ממוצע של 7.9%.

על מפה טובה נראית הדרך לאלפ ד'ואז כשרטוט של המעי הגס, אך פיתוליה סלולים היטב ובעלי שיפוע יציב. אלפ ד'ואז הוא אחד מעשרות אתרי הסקי שפזורים לאורך הדרך המבקיעה את חומת הרים מגרנובל לבריאנסון. ב-50 השנים האחרונות פקדו אותו רוכבי הטור 23 פעמים, ועם מנצחי הקטע שהסתיים בו נמנים ענקים כקופי, הינו, בוניו ופנטאני. אין זה האתר הגבוה ביותר ולא פסגת הטיפוס התלולה ביותר (קו הסיום נמתח בגובה 1,850 מטרים מפני הים) ואפילו הזיגזגים אינם ייחודיים לו. קשה להסביר בדיוק מהן סגולותיו, אולי גם הקרבה לעיר גדולה כגרנובל שמושכת קהל כה רב. כך או כך, הטור אוהב מיתוסים ויוצר אותם לעצמו.

כשמיתוס הקטע נגד השעון באלפ ד'ואז לנגד עינינו יצאנו לאלפים, שתי נשים ועשרה גברים, בגילים מגוונים וברמות שונות, רוכבי סוף שבוע ואנשי ברזל, מהרי ירושלים ומהעמקים הצפוניים. את מסענו התחלנו בקו הסיום של קטע 15, בווילאר דה לאנס, והוא הסתיים במרוץ העירוני החגיגי נגד השעון בבזאנסון, שחתם את הטור. קיבלנו את ארמסטרונג, עדיין במדי יו-אס-פוסטל הכחולים, ברגע שבו לקח את החולצה הצהובה מהצרפתי הצעיר תומא וקלר, וכעבור חמישה ימים שילחנו אותו לדרכו אל הדוכן בשאנז אליזה, כמנצח ודאי.

מלבד צפייה בטלוויזיה, הדרך הטובה לחוות את הטור היא באופניים המשמשים ככלי תעבורה אל מיטב הפסגות. רכיבה באופניים מאפשרת לחצות את המחסומים לכלי רכב, להגיע למסלול הטור ולרכוב עליו עד סגירתה המוחלטת של הדרך, כשעתיים וחצי לפני מעבר המתחרים. עם השנים התפתחה תרבות רכיבה סביב הטור ורבבות מבין צופי פסגות ההרים הם רוכבים שפילסו את דרכם לשם בזיעתם, המתוקה מעודף חטיפי אנרגיה ותרכיזי ג'ל. הזיקה בין הרוכבים-הצופים לרוכבים-המתחרים היא עמוקה מבכל ענף ספורט אחר ואין כרוכבים החובבים לחוש את המאמץ של המתחרים, להזדהות עם מאווייהם ולהשתאות על ביצועיהם. פסגות ההרים שעל מסלול הטור מנומרות מאין-ספור רוכבים שכמותנו, שהשכימו קום ורכשו את כרטיסי הצפייה שלהם באלפי הקלוריות ששרפו.

מראש, המטרה העיקרית של הנסיעה היתה הקטע ה-16, אבל היא נראתה כה בלתי מושגת עד שכל אחד מאתנו עסק בתכנון חלופות ודרכי מילוט. לאורך 3,600 הקילומטרים של הטור ניצבים אלפי ז'נדרמים בעמידה קפואה עד שלפתע מפשיר אחד מהם, מציץ בשעונו, מתמתח, מורה באצבעו הצדה ואומר בנימוס תקיף, "רדו מהאופניים בבקשה, הקרנבל המסחרי בדרך". מאותו רגע שבוי הרוכב על פיסת העשב שבשולי הכביש שאליה הורד, עד שתהלוכת הטור כולה חולפת ועד למכונית המטאטא שבסופה, המסמנת את זנב השיירה ובולעת את הרוכבים שחרגו מתחום הזמן ונפסלו. שבוע לפני המופע דיווחו האתרים ועיתוני הספורט כי ההר כבר מלא בקרוואנים ואין בו עוד מקום חניה אחד. בערב היום הגדול דיברו הכל על סגירה הרמטית של המסלול - גם לרוכבים והולכי רגל, משש בבוקר. בבר המלון קיימנו דיון לילי בשאלה אם לוותר ולטפס על פסגה חלופית, הגאליבייה נניח. כשלעצמה זו תוכנית מלהיבה, אבל טיפוס למעבר הרים נשגב ככל שיהיה דווקא ביום שבו רועדת האדמה משאגות הקהל באלפ ד'ואז, נראה רעיון תפל.

בחמש בבוקר תחבנו לכיסים שבגבנו תפוחי עץ ובננות ויצאנו לפאתי גרנובל. החלטנו לנסות. בדרך לוויזיל, עיירה השוכנת 25 קילומטרים מנקודת ההזנקה, כבר החלו הפקקים העומדים. החנינו איכשהו על שולי הכביש את שתי מכוניות הנוסעים ואת הרכב המסחרי שהוביל את האופניים והתקנו את עצמנו, כמו ההמונים סביבנו, לרכיבה.

הדרך מוויזיל לבור וואזן, עיירת היציאה, מלווה את ערוצו של נהר שופע ומטפסת במתינות בין קירות ההרים. ביום רגיל זהו נוף ציורי מושלם, אבל עינינו נעוצות רק במד המהירות, כדי שנספיק לחצות את מחסומי הדרכים בעוד מועד. בור וואזן היתה פקוקה לחלוטין ומוצפת קהל רב. אזור ההזנקה חסום כולו בשרשרת שוטרים. בדרכי עקיפין הצלחנו להגיע לצדה השני של העיירה, לחמוק בין ז'נדרמים לא מרוכזים ולהצטרף לציר המטפסים אל הפסגה. נדחקנו בין אלפי רוכבים והולכי רגל שגדשו את הדרך לפיתול 21 עד כדי חומה מוצקה של גופים ושלדות.

בפיתול 20 השתחרר מעט הלחץ וב-17 נהפך הטיפוס ליציב. אחרי הסיבוב בפיתול 7 נגלה בבת אחת השער המסמן 5 קילומטרים מקו ההגעה ואף אחד מן הז'נדרמים לא סגר את הדרך. גם אם יסגור עכשיו, אפשר להסתפק בכל נקודה בהמשך כמקום ראוי ומכובד. מעל הראש צצו, בגובה לא נתפש, בתי העץ של אתר הסקי ואיש לא מנע מלהתקדם אליהם. ליד שער שני הקילומטרים האחרונים, בכניסה לרחוב הראשי, מוקף בשני טורי צופים מריעים, ירדה עלי התעוררות קדחתנית, כאילו אני עצמי מתחרה. את הקילומטר האחרון, ששיפועו התמתן, עברתי בטיסה, כאילו מישהו מחכה לי על קו הסיום. ואכן ז'נדרם נחוש חיכה לי, 250 מטרים מן הקו, באזור השמור לאח"מים, והוריד אותי הצדה.

היינו שלושה שרכבנו ביחד ובאזור קו הסיום מצאנו חבר רביעי מן הקבוצה. התיישבנו באחד מבתי הקפה הסמוכים לקו. הרגליים למעלה, יחפות, שזופות, מבריקות מגילוח טרי. בירה וסנדוויץ' ועוד בירה. המכוניות החייזריות של קרנבל הפרסומות חולפות בזו אחר זו, מנגנות נומה נומה ומעיפות מזכרות. ברד שקיות סוכריות אריבו מוטח אל שולחננו, ליקריץ, למרבה הצער. למטה כבר החלו בהזנקת הרוכבים. הראשונים שבהם מתחילים להגיע למעלה. כל שתי דקות מתקרב רוכב ועל בואו מבשרת המיה מתגברת של הקהל במעלה ההר. האחרון בדירוג הוזנק ראשון. ארמסטרונג יוזנק אחרון, ב-16:58 בדיוק.

אנחנו יורדים בדרכים עורפיות אל השער המסמן 2 קילומטרים לסיום. משם נגלית תצפית על חלק מן המדרון. חונים ליד קרוואן שמחלונו מנצנץ מקלט טלוויזיה ולידו ראשו של הצופה בו. גברת הבית מציגה אותו לפנינו: זהו רוכב הטור לשעבר, אנדרה ז'נסט. מתפתחת שיחה. בכמה טורים רכבת? בשניים. מתי? אוו, מזמן, לפני 44 שנה. יפה, וההישגים? לא מי יודע מה. ב-60' פרש בקטע ה-14 וב-61' סיים במקום ה-72, שהיה אז האחרון. אנדרה, בחור בן 75, הגיע עם אשתו והקרון שלהם לפני חמישה ימים. עיתון הספורט לפניו והוא מטלטל ראשו, כצופה בווימבלדון, בין מכשיר הטלוויזיה והכביש. זוהי הדרך הנכונה לצפות במרוץ, ובזכות הכנסת האורחים שלו אנו זוכים לראייה רב ממדית. עוקבים אחר הרוכב בטלוויזיה בפיתולים התחתונים ורואים אותו בחיים ועל המסך, מתקרב לעברנו ומתרחק מאתנו אל קו הסיום. תודה, אנדרה, ותודה על השיחה הנעימה, שיחת הטור הטובה שבלעדיה אין הצפייה בו מושלמת. הנה וקלר, הילד כבר תשוש אבל עדיין נלחם, אלה-אלה-אלה! ורישאר ויראנק, הנסיך הבוכה! אלה רישאר! וכריסטוף מורו! אלה כריסטוף! וסנדי קאזאר! ומונקוטייה, כולם גיבורינו. אלה סאנדי, אלה דויד! והנה האחרים, באסו, עדיין לא חומר של מנצחי-טור; גאריני, שכבר ניצח כאן ב-99' אף שצופה מטופש ניסה לצלמו והטיח אותו ארצה; וקלודן, ואולריך. בראווווווו, וגם אווווווווו.

ואז הוא עלה. ההליקופטרים מרחפים ממש מעל לראשינו, מלבים בטרטור מדחפיהם את התלהבות הקהל לרעם אקסטטי. הנה האופנועים, ואחריהם הנקודה הצהובה המתקרבת במהירות. הוא מגיע. פנטסטי. ווואאאאאאאאאאאאאאא. ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, לנון, ברוס, ג'אגר, קוביין... אלה-אלה-אלה לאאאנס!

הוא מתקרב בדיווש מהיר, ישוב על האוכף אחרי קילומטרים של טיפוס "אן דאנסז", כרקדנית, כלומר בעמידה על הדוושות תוך נענוע מהיר של האגן. רגליו סובבות כמאוורר, לחייו שקועות, ידיו קפוצות על גב הכידון, מיקרופון באוזן, מדליון הצוואר מתנדנד ופניו חתומים. הגיבור הביוני חולף על פנינו כה מהר עד שהמצלמה שבידי כמעט אינה מצליחה ללכוד אותו. מפריים אחד ברח ואל השני בקושי הספיק להיכנס. הופ - הוא נעלם ואחריו רכב השירות שלו ומכוניות הפיקוח האדומות, ואנחנו רצים לטלוויזיה של אנדרה לראות אותו חוצה את הקו בפחות מ-40 דקות. ליתר דיוק, את 15.5 הקילומטרים מנקודת הזינוק גמא ב-39:41, דקה ושנייה פחות מיאן אולריך, שהגיע שני. מה שנותן מהירות ממוצעת מדהימה של 23.4 קמ"ש.

מרגע שעוברת מכונית המאסף של הטור נפרמים בבת אחת כל התפרים. הגדרות נהדפות ושני טורי הקהל מתמזגים לנהר אדם המתחיל במסעו הביתה. אנו ממהרים לנעוץ את הנעליים בדוושות, אבל נאלצים לנתקן מיד. הנהר האנושי זורם דווקא בעלייה. מתברר שיושבי הקילומטרים העליונים חוזרים לעיר הסקי שבקצה. בקילומטר השלישי אנו מצטרפים להמון האדם הגולש בסדר מופתי. הז'נדרמים מורידים אותנו מן האופניים, ורק בקילומטר הרביעי, כשהולכי הרגל מידללים מעט, אנו חוזרים לרכוב, אבל שורפים את החישוקים מרוב לחיצה על המעצור. בבור וואזן עושים סלאלום בין אלף המכוניות התקועות כספינות חלודות בים הארקטי, ומשם בנחש רוכבים מהיר, ישיר לוויזיל, להספיק להגיע לפני החשיכה המוחלטת. קצת קשה להיזכר היכן בדיוק המכוניות, אבל לבסוף הן נמצאות, רובצות בעשב כמו הפרות שלידן. עכשיו חייבים למצוא מקום לאכול משהו ולהגיע למלון לפני חצות. מחר יש פסגה חדשה, קול דה קרואה-פרי, שתתברר כקשה מקודמותיה, וצריך לחטוף שינה קצרה למרות הנומה נומה שממשיך להתנגן בראש מאליו.