נהניתם מהקופה אמריקה? השארתם את השממון שחתם לנו את היורו מאחור? זה טוב, חשוב ליהנות, אבל שלא תחשבו שזה מוכיח שבאמת אפשר גם אחרת. כלומר, עובדה שכן, אבל רק בנסיבות מאוד, מאוד מסוימות.
מפרו עד סין
רבים מסכימים שרמת הכדורגל הכללית ביורו היתה גבוהה יותר, ובכל זאת נדמה שיש הסכמה גורפת לא פחות שהכדורגל בקופה היה מ-ה-נ-ה יותר. יותר קצב, יותר שערים, יותר שערים מלהיבים. אבל זה, בחלקו, דווקא בגלל הרמה הנמוכה. דווקא בגלל שיש שם נבחרות שמשחקות בקו אחד עם ארבעה שחקני הגנה, שלחלק מהם קשה לקרוא באמת שחקני הגנה, אז קל לתת אלכסון ולהעמיד חלוץ לבד 10 מטר מהשער.
החלק השני של הסיבה לכדורגל השונה שאנחנו רואים בקופה אמריקה הוא כמובן תרבותי. בדרום אמריקה זה נחשב פחות מכובד לשחק סופר-טקטי ולייבש את המשחק. אבל גם משם לא תבוא הישועה, ותרשו לי אלגוריה קצרה כדי לנמק. די הרבה אנשים מודעים לעובדה שהסינים המציאו את אבק השריפה. אבל מה שמעניין כמובן הוא שהם לא היו הראשונים להשתמש בו למטרות מלחמה, וכך קרה שהאירופאים השפיטו אותם ולא להיפך בזכות משהו שהומצא אצלם בבית.
הסיבה לכך היתה תרבותית. לסינים זה נראה בזמנו ברברי מדי להילחם ככה, אז הם השתמשו באבק השריפה בעיקר לזיקוקין. נכון שכדורגל זה לא מלחמה, אבל ספורט הוא תחליפו של האדם התרבותי למלחמה, וגם בספורט, מה שמנצח לוקח. אחרי שהסינים נורו מספיק פעמים, הם שמו את האידיאלים בצד ולמדו לייצר רובים. ואתם יכולים להיזכר בקישור המעובה והמשחק הזהיר לפרקים ארוכים שזכה לברזיל במונדיאל האחרון כדי להשלים לבד את האלגוריה. הכדורגל כיום הגיע למצב שבו אפשר באמצעים טקטיים לייבש כמעט כל קבוצה, טכנית ומלהיבה ככל שתהיה. עכשיו, כדורגל טקטי ומשמעת קבוצתית מופתית, כמו נגיד של אלופת אירופה הטרייה, זה לא דבר רע, אבל זה בטח לא הדבר שהפך את הכדורגל למשחק האהוב בעולם.
התהליך הזה, של זניחת העקרונות האסתטיים נוכח המציאות הטקטית הקשה, הוא לא חדש. הפעם האחרונה שהעולם ראה את הכדורגל הברזילאי האמיתי, כזה שמורח לצופה חיוך דבילי על הפנים ל-90 דקות, סוחט ממנו כל שתיים-שלוש דקות על השעון "וואו" (פעם מהסוג החולמני, פעם מהסוג שנתלש מהקיבה), ברזיל של ממש היתה ב-1982. גם מאז היו לברזיל נבחרות נחמדות, שהלהיבו לפרקים, שסחטו קריאות התפעלות פעם בעשר-חמש-עשרה דקות, אבל באמת שזה לא אותו הדבר.
לפצוע את החוקים שהורגים את המשחק
אז מה עושים, הרי אי אפשר להגיד לקבוצות לא להשתמש בטקטיקה שמצליחה למחוק את הנחיתות שלהן? עושים מה שאפשר, וזה לשנות את החוקים, כדי שזה ישתלם פחות.
הצעות לשינוי יש הרבה, אבל קודם חשוב להגדיר מה המטרה. כל אוהד כדורגל מסוגל להסביר מתוך שינה איך גם 0:0 יכול להיות מלהיב, אבל אם נהיה כנים, זה היוצא מן הכלל. המטרה של המשחק היא להבקיע גולים, וגולים זה מה שאנחנו רוצים לראות. זה הקתארזיס, וכבר נכתבו על זה ספרי פסיכולוגיה שלמים. כדי שיהיו גולים, אם נמצא מההנחה הדי ברורה כי גם היום יש מספיק חלוצים שיודעים לשים את הכדור ברשת, צריך פשוט יותר מצבים לגיטימיים לגול.
הרעיונות המהפכניים על הגדלת המגרש ו/או השער, נפסלים מסיבות לוגיסטיות. יש יותר מדי מגרשים בעולם שאי אפשר להגדיל, ולהגדיל מיליוני שערים ברחבי העולם ינתק שכבות עניות מהמשחק התקני. ההצעות להפחית את מספר השחקנים ל-10 או 9 בכל קבוצה יכולות להיות אפקטיביות, אבל בינינו, מי רוצה לתת יד להריסת הקלישאה של 22 שרצים אחרי כדור? או לפטר עשרות אלפי שחקנים ברחבי העולם ולהסתבך עם השחקנים?
אחרי זה יש את ההצעות המעניינות של הגבלת זמן לעבור את החצי, רצוי בצירוף איסור להחזיר אחורה אחרי שעברת את החצי. זה יגרום לקבוצות לדחוף את הכדור קדימה ללא הרף, ורק טוב יכול לצאת מזה.
טוב ויפה, אבל להערכתי, הבעיה האמיתית נעוצה בחוק הנבדל. אין ספק שחוק הנבדל הוא חיוני. קודם כל, בלעדיו קבוצות נחותות סתם היו עושות בונקר ומעיפות כדורים על פני שלושת רבעי מגרש. דבר שני, זה מבטיח (כמו בשער נייטראלי בשכונה) שתמיד יהיה לפחות מהלך שמחייב יכולות טכניות (כדרור או מסירה מתואמת) לפני הזדמנות לגול וכמובן שהוא תורם לדינמיות של המשחק.
ככה, כאמור, זה אמור להיות, אבל מה שקורה כיום הוא פשוט מגוחך. לעתים קרובות, למעלה ממחצית ההתקפות המבטיחות נקטעות בגלל שריקה לנבדל, ולא נבדל של חמישה מטר, אלא הנבדלים המגוחכים האלה, של צעד לכל היותר, שגם אם ההילוך החוזר מוכיח שלפי החוק היה נבדל, בלב אנחנו יודעים שדווקא הרמת הדגל היא זו שפוגעת ברוח המשחק, שלמען הגנתה נכתב החוק הזה מלכתחילה.
ההוראה של פיפ"א, להעניק יתרון להתקפה במקרה של קו אחד או אפילו במקרה של ספק, לא מיושמת באדיקות מספקת. שופטים נמצאים תחת הרבה לחץ. אם נגזר עליהם להסתכן בשגיאה, רובם מעדיפים שזו תהיה שגיאה שמשאירה את התוצאה בעינה ולא כזו שמכריעה משחק. אבל "להשאיר את התוצאה בעינה", זה בדיוק מה שנוגד את המטרה שלנו.
לעבודה
אז מה עושים? יש כמה אופציות. אחת היא למתוח קווים לרוחב המגרש, בהפרשים של חמישה מטר, או שני מטר, או מטר, ולקבוע שאם השחקן המקבל לא מקדים את המגן האחרון ביותר מהמרחק הזה, אז אין נבדל. הרי ברוב המקרים שחקן שמקבל מסירה עדיין צריך לעצור ולעשות עוד שני צעדים לפחות. גם אם הוא מקבל את הכדור במה שהיום מוגדר כנבדל של שני מטר, למגן זריז עדיין תהיה הזדמנות סבירה לגליץ'.
לא רוצים שמגרש הכדורגל המקודש ייראה כמו משטח פוטבול אמריקאי? (וגם פה יש קצת עניין של עלויות לבעלי אמצעים פחותים) יש אופציות אחרות: מותחים קשת ברדיוס 25-30 מטר ממרכז השער. כל מהלך שבו המוסר נמצא ברגע המסירה בתוך הקשת, הוא לא נבדל. מצד אחד, מספיק להוציא את ההגנה לכיוון החצי כדי להבריח את החלוצים, כך שאלמנט התנועה והאפשרות לשלב יותר שחקנים בהתקפה יישמרו. מצד שני, אם שחקן כבר נמצא עם כדור 30 מטר מהשער שלך, תתגונן איך שאתה יכול, כי כבר אין כאן יתרון שהשגתו פוגעת במשחק. אם תצטופף אחורה, יהיו לנו הרבה שערים ממרחק. אם תצא לקראת מובילי הכדור, יהיו הרבה כדורים פנימה. יהיה מגניב.
אפשר להוסיף ולשכלל בצעדים שונים, כמו הקטנת האזור שמותר לשוער לשחק ביד (בלי, כמובן, להקטין את אזור העונשין) או ענישה על משחק פסיבי ויש רעיונות נוספים רבים, אבל העיקר הוא שצריך להתחיל לדבר על זה ברצינות, כי המשחק היפה מתחיל להיתקע בסרט לא משהו בכלל, והפעם, והפעם אני לא רואה מהפכה טקטית כמו של אריגו סאקי בסוף שנות ה-80', שתוציא אותו מזה. אם נדבר על זה מספיק, מהטריבונות לאינטרנט, לדפוס ולטלוויזיה, בכל העולם, בסוף יתגברו הזקנים המסויידים בפיפ"א על השמרנות המוגזמת שלהם ויעשו משהו. ככה זה לא יכול להימשך.
אתם מוזמנים כמובן להציע רעיונות משלכם. אם נתאמץ אולי אפילו נצליח לעשות עם זה משהו.