6 שניות. זה הזמן שהיה דרוש לבוב בימון כדי להכנס לדפי ההסטוריה. 19 צעדים מהירים וארוכים על מסלול ההאצה, העיפו אותו כמו ציפור לגובה של 1.80 מ' באוויר, כדי לנחות בארגז ולקבוע שיא עולמי מדהים של 8.90 מ' בקפיצה לרוחק. מכל השיאים שנקבעו באולימפיאדות, השיא של בימון שנקבע ב-18 באוקטובר באולימפיאדת מקסיקו 1968, היה ללא ספק השיא המרשים ביותר. בימון לא רק שבר שיא, הוא התעלה והגיע למקומות שאף ספורטאי לא חשב שהם אפשריים באותה תקופה, אם לוקחים בחשבון את העובדה ששיאים נשברים על הפרש של סנטימטרים. הוא היה הראשון לפרוץ את מחסום ה-8.53 מטרים, ושיפר את השיא הקודם ביותר מחצי מטר!
לפני קפיצתו של בימון, השיא בקפיצה למרחק עמד על 8.23 מטרים ונקבע ע"י שניים שהחזיקו בשיא: איגור אובנסיאן וראלף בוסטון ששברו אחד את השני והחזיקו לסירוגין בשיא בין השנים 1960-1967, אחרי 25 שנה בהם שיאו של ג'סי אוואנס האמריקני (8.17) ניצב בבדידות מזהרת.
"בהשוואה לקפיצה שלו, הרגשנו כמו ילדים", אמר מחזיק השיא הקודם, איגור אובנסיאן. השיאן האולימפי הקודם, לין דייויס האנגלי, טען שבימון פשוט הרס את האירוע בכך שלא השאיר מקום לתחרות.
בימון נולד בג'מאיקה, ניו יורק, ב-29.8.1946. אמו נפטרה ממחלה קשה כשהיה עדיין ילד. מותה הותיר אצל בוב חלל עצום, אותו ניסה למלא ע"י משיכת תשומת לב- בתחילה היה ליצן הכתה וה"טרבלמייקר" השכבתי, ולאחר מכן 'תיעל' את ההתנהגות השלילית לחיובית, והפנה את האנרגיות לכוון הספורט.
"התיכון שלי היה ממש ג'ונגל", מספר דימון, "הית חייב להיות מוכן בכל רגע נתון לברוח או להילחם. אם השתייכת לכנופיה היה לך סיכוי טוב להינצל, אך גם סיכוי להיות נרדף כל ימי חייך. אם החלטת להישאר הגון, העמדת את עצמך בסכנה יום יומית. אני הלכתי על כדורסל. כדורסל זה דבר גדול בניו יורק, רוכשים לך כבוד אם אתה 'כבד'. אף אחד לא ירצה לפגוע לך בעין או ביד הקולעת".
אז, גילה שכשרונו באתלטיקה גדול בהרבה, ולאחר תקופה בנורת' קרוליינה עבר לטקסס- אל פאסו, אימפרית אתלטיקה ברמת הקולג'. הוא התחיל לפתח מהירות מדהימה, שאיפשרה לו ממש ללכת באוויר ולא לקפוץ כמו שעשו באותה תקופה.
למרות עונה מצוינת ב-68', הוא כמעט לא העפיל לאולימפיאדה לאחר שפסל בשתי הקפיצות הראשונות שלו במבחנים לסגל ארה"ב. בערב שלפני הקפיצה ההסטורית היה בימון טרוד בבעיותיו האישיות לאחר שאיבד את המילגה לאוניברסיטת טקסס, בגלל קטטה שבה היה מעורב ביחד עם עוד סטודנטים שחורים מול סטודנטים מאוניברסיטה קתולית באיזור, שהיתה ידועה בעמדותיה הגזעניות. "הכל הרגיש לא טוב באותו לילה. אז הלכתי לעיר ושתיתי טקילה מכסיקנית. השתחררתי ותפסתי יופי של שינה", מתאר בימון את הלילה שלפני הקפיצה.
בימון הגיע אל הקרש במהירות מצוינת, סיים בנחיתה מושלמת על שתי רגליו, ומהתנופה נזרק קדימה אל מחוץ לבור הקפיצה. "בצעד האחרון שיחררתי לחץ והאטתי טיפה, וזה מה שעשה את ההבדל. ברגע הקפיצה המוח שלי היה ריק, כי לאחר כ"כ הרבה קפיצות הפעולה הופכת אוטומטית. כשראיתי את התוצאה, הייתי מופתע כמו כולם".
עד היום יש מומחים שטוענים שללא רוח גבית של 2.0 מטר לשניה (העוצמה המקסימלית המותרת), והאוויר ה'דקיק' של מכסיקו סיטי, השיא לא היה נשבר. בימון טוען שהמשתנים האלה עמדו לטובת כל המתחרים. "אנשים אמרו שהיתה לי קפיצה של מזל באולימפיאדה. אחרי שכמה אנשים אומרים לך את זה, זה כבר נכנס לך לראש", אומר בימון הרגיש, שמאז נבחר להיכל התהילה של האתלטיקה, ולהיכל התהילה האולימפי.
"אני זוכר שכשעמדתי על הפודיום אמרתי לעצמי, 'תגיד, לאן ממשיכים מכאן?!'" ובאמת, לאחר אותה קפיצה קסומה, בימון מעולם לא התקרב לשיא המופלא. בין 70' ל- 72' הוא בקושי התחרה בגלל פציעה ברגלו. את הזמן הוא ניצל כדי לחזור לקולג' ולהשלים תואר בסוציולוגיה. ב-1973 חזר להתחרות, אך קפיצותיו לא הזכירו עוד את אותו בוב בימון מאותו לילה קסום וחם, במכסיקו סיטי.
בוב בימון - מכסיקו 1968
20.7.2004 / 16:27