במינהלת ליגת המבוכה

מושגים חדשים חודרים לכרוניקה. יש לנו "מדד-5" (פחות מחמישה ישראלים בחו"ל מבטל את התקנה החדשה), בוסמנים ללא הגבלה (אבל רק ארבעה יירשמו בטופס), שלושה זרים ובוסמן, תקנון משמעת, הסכמה בין ארגון השחקנים למינהלת, בקיצור יופי של תקנונים, רק חבל שאין פה גם שחקנים.

שבעה כוכבים מקומיים הבינו שאין להם אתגר מקצועי (האלופה תהיה ידועה גם עשור אחרי סיום הקריירה שלהם), אין להם אתגר כספי (באירופה מעריכים אותם, כאן מתייחסים אליהם כאל סרח עודף) ולכן נטשו אותנו לאנחות, והותירו אותנו עם עסקונה דרג י"ז אבל עם הרבה תקנות.

סצינת הכדורסל נגמרה פה, אבל במינהלת ליגת המבוכה, העסקים מתנהלים כרגיל. כסף ציבורי של משלמי המסים במטבע קשה משמש להבאת זרים סוג ג' ועוד מתרפסים בפניהם. ערימה של מחוקקים חסרי מושג קלוש בספורט מקצועני, העניקה להם מתנה בחקיקה בדמות מס מרבי של עד 25 אחוז על שכרם - בעוד משחקנים ישראלים מנכים 50 אחוז - ואף אחד לא מצפצף. נציב מס הכנסה, אגף המכס והבלו, הוא הרי גם המנהל המקצועי של איגוד הכדורסל, אז נראה שהוא לא יבטל את השערוריה. כי יד רוחצת יד, הרי כולם פוליטיקאים.

מכספי אגרת הטלוויזיה מפרישים כאן כל שנה ארבעה מיליון דולר לפחות, למכבי ת"א והפועל ירושלים, כדי שיהיה להן כסף לשלם לזרים, לא חס וחלילה לפתח כשרונות צעירים. ומה בדיוק מקבלת הקהילה בתמורה? מדוע אנחנו צריכים לדאוג לפרנסת פליטי כדורסל מחו"ל, כאשר אין מספיק כסף להשאיר את התוצר המקומי בבית? איפה התנועה לאיכות השלטון, שתבדוק איך כספי משלמי מסים, כספי ארנונה וכספי אגרה, וגם הקלות מס שגובלות בטמטום משמשים ככלי משחק אצל אוסף בעלי עניין, שמתנהג ומתפקד כאילו הכדורסל שייך לו.

אז מה הפלא שאף איש עסקים שפוי לא מעוניין להשקיע שקל בבועה המרקיבה הזו, שכל הקשר בינה לבין הציבור מתבטא בכסף ציבורי.