קשה לנו, אוהדי הכדורגל. איזה חודש עבר עלינו, כמעט כל יום בילינו את מיטב שעות היממה - בין שבע בערב לחצות - מול מקלט הטלויזיה, כשאנו מנסים נואשות ללקט פירור או שניים של הנאה אמיתית, כזו שרק אוהד כדורגל יעריך כראוי. וכמה הכדורגל הזה, שאנו כה אוהבים, יכול להיות לפעמים כפוי טובה אלינו. כמעט כמו בת-זוג שמצפה ממך לגלות רגישות, להביא פרחים הביתה ולגלות איתה התעניינות בדרמות משעממות בהולמרק כגבר מודרני ורגיש, אבל לא מוכנה להפוך לשקופה במשך שלושה שבועות בגלל 22 מטומטמים שרצים אחרי כדור.
וכמה כפיות טובה הייתה ביורו הזה. לא זוכר שנפגעתי כל כך מאז המונדיאל ההוא בארץ המגף ב-1990 (על הטראומות השבועיות במשך השנה מהכדורגל המקומי שלנו אני לא אפרט, הן לא רלוונטיות לדיון כיוון שהלכה למעשה לא ממש מדובר באותו ענף ספורט).
הוא דווקא התחיל לא רע בשלב הבתים. לא כדורגל גדול, אבל דרמות (צרפת-אנגליה), הפתעות טובות (גרמניה, ספרד ואיטליה האנמיות הביתה), נבחרת צ'כית מענגת ואפילו פה ושם כדורגל מעורר השראה מצד נבחרות נוספות (אנגליה, שבדיה, פרטוגל). אחרי הכל, 2.66 שערים למשחק זה לא רע. ואז הגיע שלב הנוק-אאוט, תרתי משמע. שני משחקים טובים מתוך שבע (אנגליה-פורטוגל, צ'כיה-דנמרק) והשאר חושך. שישה שערים בחמשת המשחקים האחרים, כולל חצאי הגמר והגמר. פלא שהפועל יהוד לקחה בסוף. ממש כפיות טובה. ובנוסף לכדורגל המרדים, נאלצנו לסבול גם את בוני, דני נוימן, המכה הנייחת המהלכת (אברם) ותרי"ג שקופיות חסות בשעה.
בניגוד לרבים אחרים, אין בפי ולו טרוניה אחת כלפי יוון ו/או האוטו הגרמני שלה. נבחרת כמו יוון לא חייבת שום דבר לאף אחד. אם יש ליוון אוהדים מחוץ ליוון זה כי הם יוונים שבארצות נכר (דוגמת הטורקים בגרמניה), או "יוונופילים" מבחינה תרבותית (שלומי סרנגות למיניהם). בכל מקרה, זו לא הולנד, אנגליה, איטליה או צרפת, להן יש אוהדים בכל מקום בגלל כדורגל נטו, ולא בגלל קשר לאומי או תרבותי לנבחרת ,לעם או למדינה. המחויבות היחידה של נבחרת כמו יוון היא להגיע ליורו ולהוכיח שהיא לא שם במקרה, למחוק את זכר ההשפלות הקודמות בשני הטורנירים הגדולים הקודמים שלה - מונדיאל 94 ויורו 80, כשיוון השיגה נקודה אחת משישה משחקים ויחס שערים של 1-14- ולהגיע הכי רחוק שאפשר עם הכלים המוגבלים שברשותה. אכן, יוון הגיעה הכי רחוק שאפשר.
אז כפיות הטובה לא הגיעה מצד יוון. היא הגיעה מצד הנבחרות הגדולות שכשלו. למשל צרפת, צ'כיה ופורטוגל, שעם הכלים שיש להם והיצירתיות של שחקניהן היו חייבות לנו, כאוהדי כדורגל, למצוא נוסחה שתפרוץ את הבונקר היווני. כמו שאפשר למצוא דרך לעצור את הנרי, דקו ובארוש, כך גם את סייטארידיס ודלאס אפשר למצוא דרך לעבור.
כפיות הטובה הגיעה ממאמנים מזדקנים ומיושנים כמו אדבוקאט וטראפטוני, שהתעקשו להנחיל לנבחרותיהם כדורגל רע ועקר מבחינה התקפית, לעצור תנופה בחילוף הגנתי (הולנד-צ'כיה) או להיזכר לשחק כדורגל כשכבר מאוחר מדי (איטליה-בולגריה). מאמנים שהתעקשו בכל הכח להפסיד, למרות שהשווי הכספי של הסגלים שלהם יחד יכול לכסות לישראל את הגרעון השנתי בתקציב המדינה.
למרות העומס האדיר בעונה הרגילה במועדונים הגדולים באירופה, הדברים צריכים להיאמר: כפיות הטובה הגיעה גם מהשחקנים בשתי נבחרות אלו, שדאגו יותר לפריזורה- רוב שחקני הסקוודרה אזורה, לפוזה של הגבר- ויירי (עוד נגיע אליו), לנקיון הפרצוף של היריב- העצירה להתרעננות שטוטי סידר באמצע המשחק לפולסן המיוזע (בסה"כ טוטי ריחם על הויקינגי החביב שלא מורגל לחום של דרום אירופה), או לתחת שלהם יותר מלטובת הנבחרת - הבכיינות המתוקשרת של כל שחקן בערך בסגל הולנד על דקות המשחק שלא קיבל מהדיק. וגם אם פה ושם היה איזה צעיר נאיבי שלא דבקו בו עדיין הרעות החולות של החברים (קסאנו באיטליה, רובן בהולנד), המאמן דאג להחביא אותם היטב כל אימת שרק יכל.
באחת ממסיבות העיתונאים של האיטלקים, לאחר שנשאל האם יש סכסוך בינו לבין בופון, איבד כריסטיאן ויירי את קור רוחו והתפרץ: "עברתם את הגבול, אני לא עונה לשאלות שלכם יותר, אני יותר גבר מכולכם ביחד", ועזב את מסיבת העיתונאים בטריקת דלת. נסו רק לדמיין את ויירי כשחקן כדורסל ב-NBA ואת הקנס שהיה חוטף מדייויד סטרן על פארסה כזו.
בעצם, בין השורות, במשפט זה אמר ויירי את הכל, הנה התרגום: "אדם במעמדי אמור לקבוע לכם מה לשאול, בטח שלא לשמוע ביקורת, אני מרויח באינטר יותר מכולכם ביחד, ולכן אני שם עליכם, על הנבחרת, על הטורניר ועל העולם פס אחד גדול". הכי גבר.
גם אם המועדונים הגדולים באירופה אשמים בזה ולא השחקנים עצמם, במשפט הקטן הזה, סיכם ויירי את התורה כולה עבור כל הפרימדונות שאיכזבו בטורניר הזה את האוהדים שמפרנסים אותם בקבוצותיהם. עבורם, "יורו" הוא רק המספר הזה עם ה-7-8 אפסים אחריו בחשבון הבנק שלהם.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם המלא.