ריקנות צרובה בגרון, זו התחושה האמיתית בבוקר שאחרי, לא שמחת המנצחים היוונים גם לא תוגת המפסידים מפורטוגל, סתם ריקנות על זה שאין סידור להיום בערב. הריטואל הקבוע שליווה אותנו בשלושת השבועות האחרונים נמוג ככה פתאום, בלי התראה מוקדמת. ידענו שזה יגיע, הרגע בו נצטרך להיפרד מהחלום הרע הזה, אבל לא תיארנו לעצמנו שההתעוררות והשיקום יהיו כל כך קשים.
החיבור באינפוזיה הוליד כמה תופעות קשות, איתן או מהפרידה מהן - נצטרך להתמודד בתקופת הגמילה. לפניכם, אחד עשר חומרים עליהם הגוף חי בשבועות האחרונים ואינם עוד:
1. פאבים מלאים. זה התחיל בזרזיף קטן והפך לנחשול שאיים לבתר את הצפייה הביתית הקולקטיבית. מה לעשות שבפאב השכונתי יש מסך פלאזמה חדיש, בירה זולה במיוחד ומלצריות שלא כל כך מבינות בכדורגל אבל יודעות איך לעשות שמח. רבע שעה לפני פתיחת המשחקים כבר היה קשה למצוא מקום, וההתלהבות האינסופית למראי ביצועי השחקנים מקרואטיה רק הוסיפה לתחושת הביחד המגוכחת.
2. תירוצים לבת הזוג. אין יותר "אבל יש משחק היום, למה שלא תלכי עם החברות שלך לאיזה הצגה" נגמר ה-"ממי, יש הולנד היום, אהבה אפשר לעשות גם מחר", וגם ה-"אנחנו באמת צריכים לדבר, אבל קודם נראה את המשחק" עבר מן העולם. מהיום אין תירוצים, אין דחיות, צריך להתחיל להתמודד עם העולם האמיתי, ספונג'ה, אשפה וקניות, תפקידו של הגבר המודרני.
3. הימורים. בהתחלה זו היתה שמועה - יש ליין של חבר'ה שהתאגדו להימור על התוצאות. השמועה הפכה למפולת של מניות, כאשר בכל יום נפלו פניו של אדם אחר שהימר על הנבחרת הלא נכונה, עם כל הכבוד לאתרי ההימורים באינטרנט, מה ששבר את השוק היו ההימורים הביתיים. השכן ממול הפך לבוקי של הבלוק, השכנה היא הקולקטור ובישיבת הועד הבאה יהיה רק פרצוף אחד מחייך. ככה זה כשבקומת הקרקע של הבניין ישנה דיירת מוגנת, נצר לקהילת עולי סלוניקי המפוארת.
4. ארוחות ומשתי כורסה. זה בא ביחד עם המשחקים, הבירה, הפיצוחים וכל מה שמצאנו במקרר, זה מלווה אותם וזה נותן טעם לחיים מול המסך. הפכנו רשמית לבטטות כורסא, טוב לנו עם זה ולא אכפת לנו שבאלכוהליסטים אנונימיים יש עוד כמה חברים כי עם כל הכבוד לקום ולומר " שלום אני א' ואני אלכוהליסט" נשמע הרבה יותר טוב אחרי אליפות שכזו, בטח כשעל הגוף יש חולצה בצבע אורנג'.
5. שליחי פיצה זועמים. אנחנו יודעים, העלבנו אתכם, השפלנו אתכם, טירטרנו אתכם. אם הייתם בחורות כנראה שהיינו מוסיפים גם דפקנו אתכם, אבל בסוף מה שחשוב הוא שהפפרוני והעגבניות הגיעו בזמן, ובבקשה, באמת בבקשה, אל תצלצלו לנו בדלת בדיוק כשבקהאם עומד לבעוט פנדל, אתם יודעים, הוא צריך את הריכוז שלו...
6. בנות מבינות בכדורגל. תופעה חברתית, סוף העולם, פלישה לטריטוריה לא להן, אבל את הנעשה אין להשיב. בהתחלה הן היו שואלות אותנו מי זה הבן אדם בחולצה השחורה שרץ באמצע המגרש ולא נוגע אף פעם בכדור, אחרי זה הן כבר נכנעו לדרישותינו להעביר את השלט בהקדם לידיים ישראליות (קרי לידינו המיוזעות), לקראת הסוף הן כבר התקשרו לסקולארי :" הלו מיסטר סקולארי דיז איז מורן פרום תל אביב, פוט קושטה אין, נאו!!!". מזל שבליגת העל אין לנו פיגו ובקהאם.
7. תרבות הקטילה של ערוץ אחד. הבנו שהאולפן נראה נורא, גם שבוני לא ממש יודע להעביר שידור ושאין לנו מושג מה בדיוק אברם עושה שם, אבל עם כל הכבוד לדני נוימן, הלה הוא חיקוי עלוב של אחד, שספרים שלמים נכתבו עליו. ההוא שאנחנו מדברים עליו אמנם הבליח לאיזו הופעת אורח בערוץ הממלכתי, אבל עד שאלון מזרחי לא מצטרף באופן קבוע לנבחרת של ערוץ אחד, אנחנו מכריזים על מרד אגרה קולקטיבי.
8. פנטזיות. פנטזיה 1: לדמיין מה היה קורה אילו ישראל היתה שם. ברקוביץ מעביר את ריקארדו, בניון מגביה מעל רונאלדו ובנאדו מוריד את נדבד. הצילו! פנטזיה 2 - קוראים לו ויץ, רמי ויץ, והוא החליף בשלושת השבועות האחרונים את בראד פיט, מייקל ג'ורדן ושאר ירקות כמודל חלומותינו, כי עם כל הכבוד ליופי ולהצלחה, רמי ויץ הוא הדמות שכל ישראלי, זכר, בוגר (מעל גיל 7) היה מתחלף איתו בחודש האחרון, ורצוי שעה אחת קודם.
9. תקווה. כמה פעמים ישבתם מול הטלויזיה בשבועות האחרונים, הסתכלתם על השעון ולא האמנתם שביזבזתם עכשיו כמעט שעתיים (לפעמים יותר) מנסים להבין למה לעזאזל המאמן של לטביה לא מכניס חלוץ נוסף ומה עשינו רע שמגיע לנו ה-0:0 המחפיר הזה. בניגוד למצבי יאוש אחרים שמכרסמים תכופות את המורל הלאומי שלנו, במצבים כאלו תמיד ניחמה אותנו הידיעה שמחר יש עוד משחק, וצריך לישון טוב בלילה כדי שחלילה לא נחמיץ את ההמנון הלאומי של שבדיה.
10. שוייץ. קרו כאן עוד כמה דברים בשלושת השבועות האחרונים: מוצב התמוטט בעזה, החיזבאללה שוב הפציצו בצפון, כמה ראשים נערפו בעיראק וביבי שוב רב עם שרון. האמת, לא דברים באמת חשובים, בטח לא מתחרים בשאלות הרות גורל קיומיות שצצו בזמן האחרון, כמו למשל: תפקידו של ווין רוני בהתפתחות האבולוציה האנושית ולמה לעזאזל עמית הורסקי צורח לתוך האוזן (פעם אחרונה ערוץ 1, מבטיחים).
11. לווריד. זהו, רשמית נגמר הסיוט. היה באמת קשה, אבל כדי שהגמילה תהיה איטית ונצליח להתרגל למציאות שמלטפת אותנו מסביב, יש לנו אדולן טבעי, הקופה אמריקה שמתחיל מחר בלילה ויעיר אותנו טרוטי עיניים לתוך ויכוחים יומיומיים חוזרים. כדי למנוע את כל הבאלגן, נלבש כולנו את חולצות נבחרת צ'ילה, נעמוד ונצרח: צ'י , צ'י , צ'י, לה, לה ,לה, ויוה ויוה א-צ'ילה!!!