תום החלום הכתום

נו טוף, נשארה לנו צ'כיה, בשביל האינטרס במשחק הגמר. אבל האמת, גם אם המארחים יקחו זה לא יהיה פשע נגד הכדורגל. ליקיריי הכתומים לא הגיע, למרות שהם היו שותפים למשחק חצי גמר וגם הציגו בערך חצי שעה כוללת של כדורגל טוב. פורטוגל נתנו יותר.

אדבוקט לא פישל בצורה רצינית הפעם. יש שיאמרו שהגול השני באשמתו – כי מניצ'ה לא כוסה עקב החור בהגנה שהותירה הוצאתו של בומה – אבל אני לא סגור על זה ובכל מקרה, תמיד יהיה רגע של התארגנות פנימית אחרי חילוף. מצד שני, הוא גם לא הבריק (למה קוקו, בלאד, ולמה כל המשחק? מה, כולנו טועים ורק אתה הגאון שמבין מה האיש הזה מועיל על המגרש??). מעל לכל, ניכר היה שהוא פשוט לא מצליח להנחיל לחבר'ה שלו שמחת משחק. יותר מדי כדורים ארוכים, כאילו נהיינו אנגליה או משהו. לא מספיק מסירות מתוחכמות פנימה דרך המרכז. שום חדוות יצירה.

פורטוגל, מנגד, הפגינה די הרבה מהחומר הטוב הזה. לאו דווקא במהלכי כדורגל מקפיצי אדרנלין ברחבה, אבל בהמון נגיעות קטנות במרכז השדה, השתחררויות אלגנטיות, השארות בקטנה, טאצ'ים קטנים שהעידו על עונג צרוף מעצם המגע עם הכדור. במדד השמחה, הירוקים-אדומים אכלו את הלבנים-כתומים בלי מלח.

לא שהולנד שיחקה נורא, ולא שהיא נעדרה הזדמנויות לשלוח את המשחק הזה להארכה. אפשר לדבר על הגול השני שנפסל, פסילה בחאווה מוחלטת בגלל עבירה שלא היתה, ואפשר לדבר על כמה וכמה שריקות מוזרות של פריסק, שבמחצית הראשונה לא שרק על ניסיונות רצח ובשנייה שרק על מצבים של יתרון וגרוע מזה, אבל זה חסר טעם. הולנד הפסידה כי היתה פחות טובה. ככה זה אמור לעבוד. מה שכן, אם הזכרנו את פריסק: לא זו בלבד שהוא שופט לא משהו בכלל, הוא גם די ערס, לא?

אז אחת משתי הנבחרות המלהיבות של הטורניר הזה גם תיקח אותו. האוראנז' יצטרכו להתרכז במוקדמות המונדיאל. כדי שלא תחזור על עצמה הפדיחה של מוקדמות 2002, יש די הרבה עבודה: צריך למצוא מישהו קצת יותר מרגש שייקח את ההגה ולהיפטר מכמה שרידים עבשים (מי אמר קוקו ולא קיבל?). לא פחות חשוב, צריך גם למצוא דרך לחלץ אפילו קצת מהפוטנציאל של מי שזכאי אולי לתואר השחקן המאכזב של האליפות הזו, האיש שלא עשה אפילו פעולה חיובית אחת בכל ההזדמנויות שקיבל (ותאמינו לי שכאוהד אייאקס כואב לי אפילו להקליד את המלים האלה): רפאל ואן דר וארט.