זה הזמן להתחיל מחדש

כשיעשו סקירה על גדולי הכדורגלנים בכל הזמנים, בעוד 20 שנה, לקריירה של דייויד בקהאם יוקדש פרק שלם על התקופה הזאת, תקופת השפל. בקהאם, שהעלה את אנגליה למונדיאל במו רגליו, שעשה את מנצ'סטר יותר גדולה משהיא דמיינה, שהגיע לשיא מפלצתי של שכר ומסחור, נרדם מתישהו בשמירה ועכשיו הוא מגלה כמה קשה יכולה להיות יקיצה לא טבעית. העיניים שלו בסוף משחק ההדחה נגד פורטוגל לא הבריקו בגלל העצב או התיסכול, כמו שהם הקרינו בהלה טהורה. בהלה של אחד שלומד להרגיש איך זה להיות הכי עשיר על המגרש - והכי אומלל. ווזה משהו שכמעט אף אחד לא יכול לדעת. איך זה מרגיש.

הכישלון במדריד, המאהבות שצצות כמו פטריות, הסקנדלים שיצאו מבית בקהאם בתדירות יחצ"נית מדוייקת של אחד לכמה שבועות - כולן האותיות שמרכיבות את הכתובת על הקיר. הפנדל שעף לשמיים, חוסר הדיוק 120 דקות שלמות לפניו, התחושה במשחק שלא משנה כמה יעבוד בהגנה, הוא לא יצליח להיכנס להתקפה, מדליקות את הכתובת בניאון מהבהב. בקהאם מתעמת עכשיו עם המשבר הגדול של הקריירה שלו, אם לא של החיים. וכיאה לאדם שחי חיים גדולים, המשבר הזה רב השלכות, יותר משאדם ממוצע יכול לשאת. השאלה היא אם בקהאם הוא אישיות גדולה מהממוצע.

כשהגיע לריאל, הוא הפתיע ושימח כשבחר בחולצה מספר 23, ואם זה במודע או לא, נראה שזה לא היה קפריזי. בקהאם הפך, באותה העברה בומבסטית לספרד, לדבר הכי קרוב שהיה לג'ורדן מבחינת פופולריות. וזה אומר כסף בלי סוף, הערצת נשים אגרסיבית ולחץ, שאם אפשר היה לכמת אותו, היה עולה על שניהם יחד. אולי הוא קיווה שהמספר הזה, שהיה שם בשביל ג'ורדן (וכולנו הרי זוכרים את הגארד בן התמותה מספר 45), ישמור גם עליו. אבל ג'ורדן - ויעיד על זה הנוסע המתמיד לקולורדו - הוא אדם נדיר יותר מהיכולות שלו כשחקן. ובקהאם עומד עכשיו מול השאלה, האם יש גם לו את זה, ולא, אי אפשר לדחות את התשובה למחר.

כשיעשו סקירה על גדולי הכדורגלנים בכל הזמנים, בעוד 20 שנה, יכול להיות שיורו 2004 יהיה נקודת הציון המשמעותית של דייויד בקהאם. זאת שבה הוא הבין שהגיע הזמן לעשות פרסה. אולי הוא צריך לעזוב את ריאל, אולי הוא צריך להתגרש ולהתחיל מחדש, אולי הוא צריך להיעלם קצת מהזרקורים. מה שבטוח זה שמשהו צריך להיעשות. כי אם זה לא ייעשה, עלול הפרק הזה להיות זה שמציין את הנפילה התלולה ביותר שידע שחקן כדורגל אי פעם.