מדד השמחה. מחזור ראשון

כדורגל הוא הספורט היחיד שבו מרבים כל-כך לעסוק בדאגה ליופיו של המשחק. ענפים אחרים פשוט קיימים, ובדרך כלל מי שמשחק הכי טוב גם זוכה בתארים. אמנם, גם בקרב חובבי NBA תוכלו לשמוע דאגות על כך שהאליפות (המרנינה, אגב) של דטרויט תביא לסגנון משחק הגנתי ומגעיל, אבל זה לא קרוב אפילו למידה שבה אוהדי כדורגל מתעסקים באסתטיקה של הספורט שלהם. לא בכדי כינה גדול שחקני תבל בכל הזמנים (פלה, פלה, ועם הארחנטינוס הסליחה) את האוטוביוגרפיה שלו "מי וידה אי אל ז'וגו בוניטו" (חיי והמשחק היפה). לכן, בתום מחזור אחד ביורו 2004, מן הראוי לדרג את הנבחרות לא בהתאם לחדות התקפותיהן, לא בהתאם לביצורי הגנותיהן, אלא על פי מדד השמחה – כמות החיוכים המופקת פר תשעים דקות של צפייה במעלליהן.

ולפני שניגש לעניין, רק הבהרה אחת: מכיוון ששמחה היא עניין סובייקטיבי, וכבר דרש רבנו מוקי ש"לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום", צריך להסביר את תפישת העולם על פיה מורכבת הרשימה שלהלן. היות שהתחלתי להיות עד לכדורגל בתחילת שנות השמונים, שלוש הנבחרות המענגות ביותר בהן נפל בחלקי לצפות היו: ברזיל 82', הולנד 88', דנמרק 86'. מי שחולק באופן מהותי על הרשימה הזו לא יסכים גם עם יתר הטור הזה. אז לאחר שהבהרנו את כללי המשחק, נעבור ללא עיכובים נוספים למדד השמחה של יורו 2004, מחזור ראשון בשלב הבתים.

שבדיה: זה לא רק החמישייה לרשת הבולגרים המסכנים, למרות שגולים זה חלק חשוב מאד מהשמחה של כל אוהד כדורגל. זו גם חדוות ההתקפה, והחיוך המשוחרר הנסוך לאורך כל המשחק על פני לארסון והחברים שלו. די מפתיע למדינה עם שיעור ההתאבדויות הגבוה באירופה, אבל כנראה שזה הקסם של הכדורגל. אגב, ריצ'ארד נילסן חזה ערב הטורניר שהם עשויים להביא בהפתעה. שאפו, מאמננו לשעבר.

דנמרק: מהם מר מולר נילסן דווקא לא החזיק, וטען שהם רחוקים מדנמרק מהנבחרות הדניות הגדולות. אבל הם הפתיעו בניצוצות רבים למדי של הקסם הדני ההוא, של הלאודרופים ואלקיאר לארסן. קחו חופן שליטה בכדור, הוסיפו כף גדושה הבנת משחק, תבלו בכושר גופני מעולה שיוצר קצב נמרץ, קשטו באדום ולבן והכניסו לתנור ל-90 דקות. יוצא טעים לאללה.

צ'כיה: זו היתה רק לטביה, אבל צ'כיה שכבה עליה ויצרה הזדמנויות למכביר. ביום אחר זה היה נגמר בתוצאה הגבוהה של המחזור.

איטליה: כן, כן. אני לא יודע למה כולם קפצו עם הרפלקס המותנה של "איטליה המשעממת". במיוחד במחצית הראשונה הם שיחקו כדורגל נחמד מאד.

ספרד: זה לא לגמרי התחבר בניצחון הדחוק על רוסיה, אבל זה היה כדורגל חיובי.

צרפת: לא משחק גדול, אבל אפשר היה לראות את הטאץ' והביטחון בצדקת הדרך. רק ביקום של רמי וייץ "אנגליה שיחקו יותר טוב".

יוון: הפתעות זה דבר משמח, אז זה נותן טיפה אקסטרה לחברים של שומי. אבל היוונים גם היו ראויים לניצחון שלהם על המארחת, עם כדורגל לא מבריק, אבל נכון ולא בונקריסטי מדי.

לטביה: לכל נבחרת יש את מגבלות היכולת שלה, השאלה מה היא עושה איתם. כשהיה להם את הכדור ברגל, הם הניעו אותו יפה ולא ניסו סתם למרוח את הזמן (עד לשוויון, זאת אומרת, וגם אז הם לא עשו ממש בונקר).

בולגריה: ההתפרקות אחרי השער השני-שלישי לא עוזרת להיזכר בזה, אבל הם שיחקו לא רע בכלל ב-50 הדקות הראשונות.

גרמניה: נתנו משחק טוב. לא שופע יצירתיות, כי בכל זאת מדובר בגרמניה, אבל שיחקו כדורגל. מי שלא מתעב אותם יכול היה ליהנות למדי.

רוסיה: נבחרת בינונית, אבל הם תקפו מול ספרד והראו גם שביבים של יצירתיות באדיבות אלייניצ'ב ומוסטובוי (בהופעתו היחידה בטורניר).

הולנד: אין הרבה שמחה במחנה הכתום, והשער המבריק של ואן ניסטלרוי הביא רק הקלה. אבל למרות החילופים שעבדו כמו שצריך, הרושם הוא שאין לעסק הזה שיטה. הנבחרת של דיק אדבוקט משחקת התקפי, אבל בלי גרוב.

אנגליה: "מה זה הכדורים הארוכים האלה כל הזמן??" שאל ליאור, אחד מחבריי הקבועים לשידורי ספורט. "ככה זה אנגליה" ענינו לו כל השאר במקהלה. פיהוק.

פורטוגל: אפשר לקבל דיכאון רק מהתוגה הקיומית השפוכה על פרצופו של פיגו, שכהונתו כמועמד לתואר השחקן הטוב בעולם נמשכה בערך חמש עשרה שניות. משחקים כאילו עושים טובה.

קרואטיה: בלעחס

שווייץ: פיחס.