בקהאם כבר לא ילמד לעולם

הלב שלכם צודק. גם הראש, או תחושת הבטן. בטוח ניסיתם להספיק להרים טלפון לחבר ולצעוק לו "אני מוכן לחתוך כל איבר בגוף אם הפנדל הזה בפנים". זה היה בדקה ה-73. התרחיש הזה ודאי חזר על עצמו פעמיים נוספות בתוספת הזמן בין אנגליה לצרפת. הפעם רציתם לומר "תראה איך הוא משחיל את הכדור החופשי" או "בוא נתערב שג'יימס לא קופץ לפינה הנכונה". כוכב ספורט אמיתי כמו זינאדין זידאן, לא כזה של מכונת יחסי ציבור, הוא משהו שאי אפשר לטעות בו. כוכב ספורט אמיתי הוא היחיד שמאפשר לכם להתפאר בראיית הנולד. כוכב מהדגם של דייויד בקהאם רלוונטי הרבה יותר לחוכמת הבדיעבד.

המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" פירסם לפני ארבע שנים את תמונות הספורט הגדולות של המאה. בכפולת האמצע הופיע מייקל ג'ורדן במשחק השישי בין יוטה לשיקגו בעונת 98/'97', ביוטה. ג'ורדן, בעונה האחרונה לפני הקאמבק האחרון, החזיר את הקבוצה שלו מהמתים וביצע חטיפה מדהימה שהבטיחה לו את הזריקה האחרונה במשחק. בטח ראיתם את המשחק, וגם ידעתם בדיוק מה חייב לקרות.

בתמונה שנבחרה נראה ג'ורדן עולה לזריקה, שני מטרים שמאלה מקו העונשין. הכדור בערך מטר מהיד, ארבעה מטרים מהסל, השעון מראה שש שניות לסיום. אבל כל זה שולי. הפריים מתמקד בפנים של אוהדי יוטה מאחורי הסל. אפילו אחד מהם לא נראה כמי שמעז להעלות בדעתו שהכדור הזה לא יצלול פנימה.

גם אם יזכה באליפות אירופה או במונדיאל, בקהאם לעולם לא ישתייך למועדון יחידי הסגולה. לא משנה כמה מיליונים תשקיע אדידס או כל חברה אחרת בהפיכתו למפורסם יותר מאלוהים, האפיפיור או נשיא ארצות הברית, הוא לעולם לא יהיה פלה, מראדונה או קרויף. או זידאן. או ג'ורדן, שבשיאו היה מפורסם יותר מכולם. כולל אלוהים.

בקהאם, בגלל מעמדו כאייקון תרבותי, היה יכול להצטרף לגדולים באמת עם הנחות שלא ניתנו לשאר החברים בו - הם זכו במעמד רק בגלל הכדורגל השמימי שלהם, הוא נדיר במראה השמימי שלו - אבל הוא לא מסוגל. תהום מפרידה בין בקהאם לזידאן, ואף מוכר תדמיות לא ישכנע שהיא רק שתי דקות.