"היי, למה לא רודי?"

זה היה רעיון ספונטני לחלוטין. נציגי באיירן מינכן ובאייר
לברקוזן ישבו עם נציגי ההתאחדות הגרמנית על קפה ועוגה בווילה בקלן, ושברו את הראש מי יהיה המאמן הבא של גרמניה. הכל קצת אחרי טורניר יורו קטסטרופלי: שער בודד ונקודה משלושה משחקים, כולל תבוסה מול פורטוגל ב'. במינכן סימנו את כריסטוף דאום, מאמן לוורקוזן, כמאמן הבא. בלוורקוזן התנגדו וטענו כי זה רק ניסיון לפגוע במועדון, שהתקרב לקחת מבאיירן את האליפות. הם, מצידם, הציעו את אוטמר היצפלד, מאמן באיירן. ללא סיכוי. דאום הסכים לאמן את הנבחרת, אבל כפשרה רק עם סוף עונת 2000/2001. ועד אז?

לא ברור מי שאל את השאלה הגורלית: "היי רודי, למה לא אתה?". רודי פלר לא היה מעולם מאמן. כוכב העבר של הנבחרת רק החל את דרכו כמנהל ספורטיווי בקבוצתו לשעבר, באייר לוורקוזן. חברים שלו מספרים, שרודי, כשצריך אותו, לא יודע להגיד לא. התכנית היתה פשוטה. מיכאל סקיבה, מאמנה הצעיר והמפוטר של דורטמונד, נחשב לאמן טקטי מצוין שיודע להעביר אימונים מקצועיים. על פלר היה רק למלא את מה שנקרא "מודל בקנבאואר" מ-1990. כלומר, להיות האליל שמופיע בציבור ומייצג את הקבוצה, תוך שיחות מוטיווציה והשראה עם שחקני הנבחרת. כדי להיות בטוחים, עוד הציבו לצידו את קרל-היינץ רומיניגה כ"מנהל הקבוצה".

ההתחלה התאימה לתכנית, ופלר שחרר מספר הצהרות: "אני אבסס את הקו שלי", "זו חייבת להיות הנאה לשחקנים, לשחק בנבחרת" וכן שהוא "רוצה לראות את השחקנים נלחמים". הזימון היה מפתיע מכדי שלפלר יהיו מתכונים מוכנים. אבל המציאות המשיכה להתפתח במהירות גבוהה יותר מהתכנונים. אולי הנס מבאיירן התחיל את "פרשת דאום", בה נאלץ המאמן להודות שהוא משתמש בקוקאין וסתם את הגולל על סיכוייו להגיע לנבחרת. בינתיים התאספו הצלחותיו של פלר זו לזו, והפתרון הזמני הפך לקבוע. פלר הוא המנג'ר, קובע הטקטיקה וההרכב, סקיבה הוא האסיסטנט שמעביר את האימונים. רומיניגה חזר מהר מאוד הביתה למינכן. וכך, לעידן הנוכחי של הכדורגל הגרמני קוראים "עידן פלר".

שלוש משימות עמדו בפני רודי פלר. הראשונה, ויתור על שיטת המשחק המסורבלת והעתיקה של גרמניה. היא הפכה מוכרת ליריבות ורמת הלחימה הגרמנית לא הספיקה כדי לנצח קבוצות שבאו מוכנות. לכן נאלץ פלר להכשיר נבחרת שיודעת ליזום ולהחזיק כדור, לא פחות מלהרוס ליריבות. מצד שני, נבחרות רבות מסוגלות לכך, וגרמניה היא לאו דווקא המוכשרת שבהן.

המשימה השנייה היתה להצעיר את הנבחרת עם עין מכוונת למונדיאל 2006, בו מתכוונת גרמניה לזכות בביתה. כבר במונדיאל האחרון היו מצלדר, פרינגס וקלוזה שחקני מפתח בהרכב. בשנתיים האחרונות המגמה התגברה עם פרידריך, לם, הינקל וקוראני. עם זאת, יש לפלר לא מעט מבקרים שטוענים כי אינו הולך מספיק רחוק.

מה שמביא אותנו למשימה השלישית ואולי החשובה מכולן: הורדת ציפיות. פלר מסרב להספיד את הנבחרת כמו פרשנים רבים, ומצד שני הוא מסביר שגרמניה אמנם שייכת לרמה הגבוהה בכדורגל העולמי, אך מספר נבחרות נמצאות הרחק לפניה. פלר מנסה בכך להכין את דעת הקהל לאכזבות שטמונות במשבר הכדורגל הנוכחי בגרמניה.

באופן כללי, הנבחרת עדיין דומה מאוד לזו של המונדיאל. ההבדל המרכזי הוא שלפני שנתיים השחקנים הגיעו למחנה האימונים של הנבחרת בטירוף. לוורקוזן חזרה אז מגמר ליגת האלופות מול ריאל, דורטמונד הבטיחה אליפות מפתיעה ועלתה לגמר גביע אופ"א. הבטחון העצמי שלט. אחרי האכזבות של גביעי אירופה בשנתיים האחרונות, הוא נעלם.

הנבחרת תלויה היום יותר מכל בקשר מיכאל באלאק. ביום טוב הוא הופך אותה לקבוצה גדולה באמת; מצד שני, כמו שגינתר נצר אומר: "אין לו כושר מנהיגות. הוא לא יכול לסחוף קבוצה ביום לא טוב קדימה, במקום זאת הוא נעלם". כמוהו ברנד שניידר, הקשר הימני, שדווקא הראה סיבוב שני מצוין בליגה. דיטמר המאן, הקשר האחורי מליוורפול, הוא הלב של הקבוצה. כדאי גם לשים לב לפיליפ לם (20) משטוטגרט, מגן שמאלי טכני ומהיר, שלוקח אחריות ובעיטות מפתיעות לשער. השוער אוליבר קאהן אמנם רחוק משיאו, אבל הוא עדיין אחד הטובים בעולם. רק בהתקפה אין לגרמנים חומר משכנע מספיק. לאור בקצה המנהרה שלהם קוראים לוקאס פודולסקי, מין וויין רוני גרמני בן 18, יחד עם ניצוץ נוסף, סבסטיאן שוויינשטייגר מבאיירן.