שאלות רבות העלה קרב הענקים בין צרפת לאנגליה אתמול בערב. רובן נגעו בנושאים מהותיים כמו האם אלוהים הוא באמת קירח, מה בדיוק שמו לתיירי הנרי באוכל שהעלים אותו ל-93 דקות, איך הצליח הכדור להגיע דווקא לאף של בארתז ומה פחות קשור לכדורגל - הרופאה של מכבי נתניה או הפרשנות של אלון מזרחי. אבל תרשו לי לשים את כל אלה בצד. על שאלה אחת אפשר כבר לתת תשובה ואפילו חיובית - האם אנגליה יכולה להשתקם ובכל זאת להגיע עד הסוף?
הדרמה האדירה שהתחוללה בליסבון, הוכיחה שוב עד כמה שצדק הוא מצרך לא רלוונטי בכדורגל. בספר הקלישאות של הכדורגל יש פרק שלם על כך שמשחקים 90 דקות, ושאם לא כובשים סופגים. לך תספר את זה לרבבות אוהדים אנגלים ורדרדים, שכבר מתורגלים היטב בלהוות את הצד העגום במשחקים קלאסיים בהיסטוריה. עם כל האכזבה והצער, מבחינתם נבחרת שלושת האריות הצליחה בכל מה שהציבה לעצמה, מלבד השורה התחתונה. הם נפלו רק בשני מהלכים מטופשים, ודווקא מול שחקן שלא צריך את הטובות שלהם בדרך כלל.
שלא יהיה ספק, האנגלים הראו שהם יכולים לנצח את אלופת אירופה. את הביצוע הם פשוט השאירו לפעם אחרת.
הפסד או נצחון?
התסכול בצד האנגלי הוא רב. אך יש להבין כי המכה המוראלית של ההפסד לצרפת תהיה עבור האנגלים פחות קטלנית מאשר היהירות והבלבול שהיו תוקפים את החבורה של אריקסון במקרה של ניצחון. ההפסד הזה יכול לתת לאנגלים כוח ומוטיבציה להמשיך עד למשחק חוזר מול זידאן ושות' בגמר, שיוכיח את הקביעה מארבע שורות למעלה. ניצחון אתמול היה מסמן וי על האליפות מבחינתם.
האנגלים הגיעו לטורניר עם מטרת על לנצח את צרפת במשחק הפתיחה. לכך הם התכוננו, רק על זה הם דיברו ולא בטוח שלאריקסון היו תוכניות ליום שאחרי הניצחון בדרבי הזה. האם, תחת האופוריה בה היתה עוטפת אותם התקשורת הבריטית המתלהמת, גם מול ג'ובאני רוסו וחבורתו האפרורית היו נלחמים האנגלים בהתלהבות דומה, והאם היו נערכים ברצינות מספקת להאקאן יאקין והשוויצרים, בניגוד לדרך בה ליברפול של הוייה נהגה בפ.צ באזל בעונה שעברה? ספק גדול. כעת כל משחק יהווה קרב הישרדות אמיתי עבורם.
מצד שני נקודות האור במשחק האנגלי היו רבות מהצפוי. המשחק המצוין של ג'רארד (93 דקות לא הולכות ברגל), ההגנה הנהדרת של לדלי קינג, הניטרול של פירס על ידי קול והאימה שהפעיל בקהאם במשחק לא מרשים על האגף השמאלי הצרפתי. כל אלא ייזקפו לזכותם.
גם בצד ההתקפי התברר כי יש על מי לסמוך. הביטחון והיוזמה ההתקפית של ויין רוני, שלקח בכוח ממייקל "כן, אני עדיין כאן" אואן את תואר החלוץ המסוכן בנבחרת הוסיפו לאופטימיות הזהירה בממלכה. מה שמוביל לטעות היחידה בניהול המשחק של אריקסון החלפת רוני באמיל הסקי הכבד ופג התוקף, וזאת ארבע דקות בלבד לאחר מבצע היחיד של רוני שהוביל לבעיטת העונשין המוחמצת. תשאלו כל מהמר בקזינו ביריחו - סוס מנצח לא מחליפים בפרה צולעת. אריקסון הפרגמטי יפנים מן הסתם את הלקח עד למשחק הבא.
נוח מאוד לומר אחרי ניצחון צרפתי שכזה שהיצירתיות ניצחה, לדבר על איך ששחקנים כמו תיירי הנרי וזידאן יכולים לשנות משחק במהלך אחד, או אף להרחיק לכת בשכתוב ההיסטוריה ולומר שהנבחרת של סאנטיני לחצה נכון והיתה סבלנית עד שהתוצאות הגיעו. אבל טיעונים אלו הם הזויים בדיוק כמו המחשבה על כך שאמיל הסקי אכן משחק בנבחרת לאומית כלשהי.
נבחרת צרפת היתה אתמול צל חיוור של עצמה, המשחק שלה לא זרם, וגם נערי וונגר הציגו משחק פושר ולא תכליתי. אלמלא ההכשלה ההרפתקנית של הסקי על מאקללה והטעות של ג'רארד כנראה והצרפתים היו נאלצים להתכונן למבול של ביקורות שמגיעה לנבחרת שנראית שביעה מדי. מולם, נבחרת אנגליה נחושה וממוקדת היתה יותר מאיימת ופשוט נראתה טוב יותר. היא אמנם הפסידה בסוף, אבל בהחלט לא נראתה כמו פורטוגל. המפתח במשחק האנגלי היה, כאמור, ג'רארד. בתפקיד השחקן החופשי במרכז המגרש נתן ג'רארד להגנה האנגלית את הביטחון הדרוש, בעיקר בסיוע מול זידאן, והניידות שלו הכריחה גם את הצד שמנגד להשקיע הרבה כוח אדם בהשגחה עליו. רצה הגורל ודווקא השחקן השקול והאחראי ביותר בנבחרת האנגלית יקבל את ההחלטה הכי שגויה וחסרת אחריות בדקה ה-94. ג'רארד הוא סופר מקצוען, והוא יידע לקפל את הבישול להנרי ולהשאיר אותו מאחור. התפקיד של אריקסון יהיה לתת בידיו שוב את המפתחות על מנת שיניע את הנבחרת כל הדרך עד לנקמה בגמר ג'רארד כבר ידאג להשכיח את הרגע האומלל ההוא ממנו ומכל נתיני המלכה.
ובכל זאת, אי אפשר לכתוב על נבחרת אנגליה טור שלם בלי להזכיר לפחות פעם אחת את המילה "לוזרים". אז הנה.