החלטת בג"צ: נצחון או הפסד?

בשבוע שעבר, בעקבות עתירה של קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון, שנעשתה כבר לפני שנתיים, החליט בג"צ, בצעד תקדימי כי על כל שקל שיוקצב מעירייה או מועצה מקומית לספורט הגברים - יועבר שקל וחצי ספורט הגברים. הרבה קריאות שמחה נשמעו מצד קבוצות הנשים בענפים השונים על ההחלטה לאפליה מתקנת, אבל מצד שני היו גם רבים שכינו את ההחלטה כתמוהה ותהו בקול עד כמה יש צורך להשקיע סכומי כסף גדולים בספורט הנשים בזמן שנשים מעטות פונות לעסוק בספורט באופן רציני והעניין הציבורי בכך נמוך עוד יותר - בטח כאשר ברור כי זה יבוא על חשבון הזרמת הכספים לענפי ספורט מפותחים יותר, שגם כך סובלים מבעיות תקציביות. לפניכם שתי דעות בעד ונגד ההחלטה.

שבוע עבר מאז פסק בית המשפט העליון על הגדלת תקציבי ספורט הנשים ברשויות המוניציפליות, אבל ב-267 הרשויות אין ניכרת התרגשות מהפסיקה. בחמישה עשורים וחצי קופח ספורט הנשים לעומת ספורט הגברים בוועדות התמיכה העירוניות. שם כנראה חשובים הקשרים הרבה יותר מהכישורים. זו הסיבה, שקבוצת כדורגל גברים בליגה השלישית ברמת השרון תוקצבה לפני ארבע שנים ב-1.2-1.5 מיליון שקל בשנה, ואילו קבוצת הנשים - שהיתה אלופת המדינה והופיעה בגמר גביע רונקטי האירופי - נאלצה להסתפק בשאריות בסך 850 אלף שקל.

בעולם, כולל במדינות נחשלות, מכירים בעובדה, שספורט הגברים מגיע כמעט לגבול היכולת האנושית, בעוד ספורט הנשים נמצא בהתפתחות מדהימה. אין זו תוצאה של שימוש בטסטוסטרון ברמה מוגברת, כפי שהיה נהוג בקרב ספורטאיות במזרח אירופה ובסין בשנות ה-70 וה-80, אלא פרי מאמציהן של ספורטאיות שנעזרות בשיטות אימון מתקדמות ובמשמעת תזונית יעילה כדי להפיק מעצמן את המרב.

לא רק צמצום הפערים המקצועיים מטה את הכף לזכות הנשים. החברות המובילות בעולם באופנה, בקוסמטיקה ובמוצרי ספורט משתמשות בטניסאיות, בשחייניות ובאתלטיות להובלת מבצעי פרסום רב-שנתיים במאות מיליוני דולרים. המגמה הזאת טרם הגיעה לישראל. כאן מתייחסים לספורט הנשים כאל חוג שחובה לקיימו, ואם מדובר בחובה - הרי שאפשר לקצץ באמצעים. נבחרת הנשים בכדורגל - ספורט הזוכה לתנופה עצומה בסין, בארצות הברית ובאירופה - רחוקה מרחק של ניצחון אחד מהשתתפות בטורניר גמר אליפות אירופה; הישג, שבכדורגל הגברים חולמים לממש בעוד דור. ובכל זאת ההתאחדות לכדורגל והרשויות המוניציפליות התעלמו מההישג, וליגת הנשים בישראל הופסקה באמצע העונה בגלל מחסור במשאבים. זה קורה דווקא כשאת משרד הספורט מנהלות השרה לימור לבנת והמנכ"לית רונית תירוש.

45% מהמשלחת האולימפית לאתונה 2004 הם נשים, כולל שלוש המדורגות בצמרת העולמית: הגולשת לי קורזיץ', השחיינית ורד בורוכובסקי והטניסאית אנה סמאשנובה-פיסטולצי. הממסד צריך להשתמש בנתון הזה כמנוף לפיתוח ספורט הנשים בישראל. כשהן מגיעות לצמרת כבר מוצאים בשבילן מימון לפעילות, אבל הפעולה הקשה יותר היא איתור הכשרונות בגילים צעירים. הפעולה הזאת נעשית בבתי הספר ובמועדונים שאמורים לקבל מימון מוניציפלי. פסיקת בית המשפט העליון אמנם מבטיחה העדפה מתקנת, אך יהיו די עסקנים זוטרים בוועדות התמיכה העירוניות שיעשו כל תרגיל אפשרי כדי למנוע אותה. המאבק הוא רק בתחילתו, והממסד אינו יודע עדיין איך לעכל את ההתפתחות. אין ספק, שמניעת שיקול הדעת מעסקני ציבור וספורט, כפי שקבע בית המשפט העליון, תתרום לביטול האפליה.

פסיקתו התקדימית של בית המשפט העליון, לפיה על הרשויות המקומיות להגדיל את תמיכתן בקבוצות ספורט נשים פי 1.5 ביחס לקבוצות הגברים עשויה לחולל מהפכה בכל הקשור לתמיכתן של רשויות מקומיות בספורט הייצוגי, אך בה בעת באופן פרדוקסאלי, עשויה להמיט אסון על הספורט הנשי במדינת ישראל.

מאבקן לשוויון של קבוצת כדורסל הנשים א"ס רמת השרון, שהחל בסוף שנות השמונים בקול ענות חלושה והסתיים בימים אלה בקול תרועה רמה, הוא מקרה קלאסי בו עדיף להיות חכם מאשר צודק. אין חולק שהמאבק ראוי וחשוב ואף מהווה ציון דרך משמעותי במאבקן של נשים לשוויון בחברה בכללותה, אך החלטת השופט אליעזר ריבלין תזיק לספורט הישראלי בכלל ולספורט הנשי בפרט, שכן בבחינה מדוקדקת שלו הוא יותר הפסד מאשר ניצחון.

המאבק המקביל לשוויון בספורט האמריקאי חגג לפני שנתיים 30 שנה להחלטה על שיוויון מלא בהקצאת המשאבים לספורט הנשי באוניברסיטאות ובמכללות. תיקון מספר 9 קבע בשנת 1972 כי בכל מוסד להשכלה גבוהה בארה"ב, שממומן מכספי המדינה, תוקם מסגרת ספורט נשית לכל מסגרת מקבילה גברית. תיקון זה הוא אחד מהתקנות המפורסמות ביותר במחקר המיגדרי לשוויון בין המינים, ובהחלט עזר למרבית ענפי הספורט הנשיים בארה"ב. אך תיקון מס' 9 היה אחראי בדיעבד לסגירת הכי הרבה מחלקות ספורט בתולדות האוניברסיטאות בארה"ב שלא עמדו בנטל המימון השווה.

רשות מקומית, כמו עיריית פתח תקווה, לדוגמא, המסייעת לשתי קבוצות ליגת על בכדורגל, ולקבוצות כדורסל וכדוריד בליגות הבכירות, תאלץ לפי החלטת בג"ץ, להגדיל את תקציב סיוע הספורט שלה בכלפחות 150%. בימים שבהם רבות מהמועצות המקומיות מתקשות לשלם את משכורות עובדיהן לא זו בלבד שהתקציב לא יגדל, הוא יפחת באופן משמעותי ולעיתים אף יופסק לחלוטין.

כל זאת בימים שבהם רשויות מקומיות נדרשות לספק הסברים על סיוע מופלג לקבוצות ספורט עירוניות, המשלמות הון עתק לשחקנים זרים שזיקתם לעיר או למחוז קלושה, על חשבון הפניית משאבים לחינוך, לתרבות או למאבק בפשע.

הספורט נהפך ברבות השנים לבעל משמעות אישית, חברתית, כלכלית, פוליטית, מקומית ואף בינלאומית ברבות ממדינות העולם. אך בשנים האחרונות הוא נהפך בעיקר לתעשייה אדירה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. במגזר בו אף קבוצת ספורט נשים מקצוענית לא הצליחה לכלכל את עצמה לאורך זמן, ובוודאי לא להרוויח, קל להבין מדוע הספורט נחשב במרבית מדינות העולם לשמורה גברית בעיקרה. בשמורה זו, רבות מהקבוצות נסמכות בחלקן על תקציבים מוניציפאלים. קשה לראות איך רבות מהן יסתדרו ללא סיוע שאמור להתחלק בצורה מעוותת.

מספר ענפי הספורט הגברי ומועדוניו בישראל גדול פי כמה ממקבילותיו הנשיים, והפער במספר הצופים גדול אף יותר. גזרה שווה, ואף מועדפת, על כלל ענפי הספורט בישראל היא טעות שלא לוקחת בחשבון כי לא ניתן להפריד את הספורט על מגוון צורותיו, מההקשר הפוליטי, הסוציו-האקונומי והתרבותי, שבהן הוא מתרחש.

אין צל של ספק שהספורט הנשי זקוק לעידוד, תמיכה ואולי אף עדיפות בחלק מהמקרים. אך העדפה גורפת, שאינה מבוססת על קריטריונים ברורים, עלולה לגרום נזק בטווח הארוך שעולה על התועלת. כספורטאיות, אמורות בנות רמת השרון לדעת שאין דבר רגעי יותר מהישג (ספורטיבי) וממושך יותר מהזיכרון שלו. לפעמים גם הניצחון המשכנע ביותר לא ימנע ירידת ליגה.

* ד"ר יאיר גלילי הוא סוציולוג וראש לימודי תקשורת וספורט במכללה ע"ש זינמן במכון וינגייט