לונדון 1948

מלחמת העולם השנייה מנעה את קיום המשחקים ב-1940 ו-1944. לונדון ידעה שהיא תקבל את האירוח כבר ב-1939, אך האירועים גרמו לכך שבפועל רק שמונה שנים מאוחר יותר יצאו המשחקים המקרטעים לדרך, בהם נקבע שיא של 59 מדינות משתתפות. 3,714 הגברים שהגיעו למשחקים שוכנו בבסיסים צבאיים, כשהם מביאים עימם אוכל ומצעים. 385 הנשים שוכנו בבתי ספר ומכללות. התקציבים של אחרי המלחמה לא אפשרו אירועי פתיחה וסיום מושקעים, אבל טקסי הפתיחה והנעילה בהשתתפות מקהלות בריטיות ופרשי ומחצרצי בית המלוכה יצרו אווירה מרגשת. גרמניה ויפן לא הוזמנו, וברית המועצות בחרה שוב, בפעם האחרונה, שלא להשתתף.

שיאים כמובן שלא נרשמו, כי חלק מהספורטאים היו נכים (אלוף הקליעה היה בלי יד לדוגמא) ומגרשי האתלטיקה היו בעיקר אסופה של חול ופחם. החידוש היחיד היה קרש הקפיצה בקפיצות למרחק. כוכבת המשחקים הייתה אם לשתיים מהולנד, פאני בלנקרס-קואן, שזכתה בארבע מדליות זהב באתלטיקה. 'עקרת-הבית המעופפת', שהחזיקה בשישה שיאי עולם, הוגבלה להתחרות בשלושה מקצועות אישיים וזכתה במדליות זהב בכולם (100 מטרים, 200, ו-80 משוכות), בנוסף לזהב בשליחות.

אמיל זאטופק הצכ'י הכין את הקרקע לשנת 1952 כשניצח בריצה ל-10,000 מטרים בהפרש מדהים של כמעט 50 שניות מיריבו.