2.3 מיליון תושבי לטביה שלחו נבחרת ליורו 2004. דנמרק, עם 5.4 מיליון תושבים, משתתפת כמעט בכל טורניר גדול - הגביע העולמי או אליפות אירופה - וב-1992 אפילו זכתה ביורו. אוכלוסיית בולגריה מונה כ-7 מיליון נפש, אבל יש לה נבחרת צעירה עם עתיד ורוד והיסטוריה שכוללת מקום רביעי באליפות העולם. שווייץ, עם מספר תושבים דומה, שולחת נבחרת לטורניר גדול לפחות פעם בשש שנים. גם לשוודיה, שבכל 500 אלף הקילומטרים הרבועים של שטחה חיים 8 מיליון איש, יש נציגות כמעט קבועה בצמרת הכדורגל העולמית.
כל עוד עוסקים באוכלוסייה, ישראל - עם 6.8 מיליון תושבים - אינה שונה בהרבה ממדינות אלה. כשעוברים לכדורגל, נזכרים שנבחרת ישראל הגיעה רק פעם אחת לטורניר גדול (הגביע העולמי, מקסיקו 1970) ובעתיד הקרוב לא נראה שהיא תוכל לשחזר את ההישג.
לזכותו של הכדורגלן הישראלי אפשר להגיד שבגיל הקריטי להתפתחותו הספורטיווית (21-18) הוא מחויב להתגייס לצה"ל. השירות הצבאי של הכדורגלן הממוצע כולל השקיית ערוגות בבסיס, החלפת בדיחות עם הרס"ר ויציאה הביתה או לאימון כבר ב-12:00 בצהריים, אבל השגרה הצבאית פוגעת בכל זאת בהתפתחותו. עמוס סאסי ושלומי דהאן היו יכולים להתפתח לשחקנים לגיטימיים בבונדסליגה, לולא היו מחויבים להתגייס ואפשר רק לדמיין לאן היה בניון מגיע אם היה משחק באירופה כבר מגיל 18.
לישראל יש נציגים באקדמיות לכדורגל בשטרסבורג, פאריס סן ז'רמן, פנאתינייקוס ואפילו ברצלונה. ראשי המועדונים האלה חושבים שהם יכולים להיות שחקנים ברמה גבוהה. חזרתם לשירות בצה"ל ולסטאז' של שלוש שנים או יותר בליגה הישראלית החלשה רק תפגע בהם.
האינטיפאדה בקרואטיה לא ממש הפריעה
אבל כשמזכירים בפעם המי יודע כמה שישראל מתקשה לייצר נבחרת איכותית בגלל מצב המלחמה המתמיד במזרח התיכון, ראוי לציין שגם בקרואטיה התחוללה מלחמה ממושכת ועקובה מדם. למרות זאת המדינה, על 4.4 מיליון תושביה, מטפחת בהתמדה שחקנים ונבחרות חזקות.
אחת הסיבות להצלחה הקרואטית היא שהליגה המקומית מוגדרת ליגה מייצאת ולא מייבאת. בשווייץ ובבולגריה יותר מחצי משחקני סגל הנבחרת משחקים מחוץ לגבולות המדינה. 12 שחקנים מהסגל הלטבי משחקים ברחבי אירופה והאחרים מופיעים בשני המועדונים הגדולים בלטביה - ונספילס וסקונטו ריגה. נבחרת דנמרק כוללת שלושה שחקנים מה"סופר-ליגה" הדנית. בשוודיה שלושה שחקנים בינלאומיים משחקים בליגה השוודית ובנבחרת קרואטיה רק שחקן אחד משתייך לליגה המקומית.
במדינות האלה מניחים, בצדק, שהרמה בליגה המקומית אינה גבוהה ולכן השחקנים המובילים יתקשו להשתפר אם יישארו במולדת. הליגות המקומיות מעוררות עניין רב, אבל אין להן מעמד כלכלי או מקצועי שמשתווה לזה של הליגות הגדולות באירופה. הסכומים שמשולמים לשחקנים המובילים נמוכים ויש להם מוטיווציה לעבור לליגה אחרת, גדולה וחזקה יותר מבחינה כלכלית. בקרואטיה, בשוודיה, בבולגריה ובשאר המדינות הקטנות מודעים לכך ורוב השחקנים מדווחים על שיפור ביכולתם ובהבנת המשחק שלהם בליגות הבכירות, גם אם הם משחקים רק דקות מעטות.
טלסניקוב התייאש, נמני קיבל הצעה מפתה לשוב
הליגה הישראלית, לעומת זאת, נוחה מאוד לכוכב הישראלי. הסכומים שמשתכרים השחקנים הישראלים המובילים גבוהים יחסית והרמה הנמוכה כנראה בכל זאת מספקת להם אתגר ספורטיווי.
שחקנים כמו מוטי קקון, ז'אן טלסניקוב, נג'ואן גרייב, ואליד באדיר, עידן טל, איציק זוהר, אבי נמני ואחרים בני דורם הגיעו לאירופה, אך מיהרו לחזור לליגה הישראלית החמימה והנעימה אחרי שזכו לדקות משחק מעטות ולהצעות כספיות מפתות בישראל. "כולם פה סוסים, קר כל הזמן", אמר טלסניקוב כששיחק בדאנדי הסקוטית. הוא חזר לישראל אחרי פחות מעונה בסקוטלנד.
אבל גם טלסניקוב ואחרים שחזרו הביתה בתום גיחה קצרה לאירופה מכירים באמת הטמונה בדברים שאמר יעקב שחר ליוסי בניון, כשזה עוד שיחק במכבי חיפה: "את הכסף הגדול תעשה באירופה". הגישה של שחר צריכה להנחות את ראשי הכדורגל בארץ.
הרמה בליגה הישראלית, ובעניין זה יש הסכמה, חלשה. גם הטענה שהניסיון שצוברים השחקנים בליגות האירופיות מעשיר את הנבחרת מקובלת על רבים. למרות זאת, השחקן הישראלי הממוצע יעדיף חוזה נאה במכבי פתח תקוה על הופעה בליגה השנייה בספרד. שחקנים ישראלים אומרים לא פעם שלא יעזבו את ישראל, אם לא יקבלו חוזה באחת הקבוצות מהליגות הבכירות באירופה. בניון, למשל, התנה את הצרפותו לסנטאנדר בעלייה של הקבוצה לליגה הבכירה.
כדי להגיע לקבוצות הבכירות באירופה, שחקנים ישראלים צריכים לאמץ את דרכם של עמיתיהם הקרואטים ולהתחיל בליגות הנמוכות בגרמניה, אנגליה, צרפת, ספרד וגרמניה, או בליגות מהדרג השני בהולנד, בלגיה או פורטוגל. בליגות האלה הרמה גבוהה יותר מאשר בישראל, החשיפה לליגות הגדולות באירופה גדולה יותר וכך גם המשכורת. מצד שני, גם האתגר רב יותר. הכדורגלן הישראלי ניצב לפני דילמה - לעבוד קשה ולהתקדם מקצועית בליגה זרה, או להתלונן שהמאמן, היו"ר או האוהדים לא רוצים לראות אותו משחק.