ההצגות שעשו לנו את זה

קרוב לודאי שסקר פשוט ומהיר לקביעת המשחק הטוב והדרמטי ביותר השנה יוביל ברוב מוחלט לנצחון הסנסציוני של מכבי ת"א על ז'לגיריס קובנה. אותה שלשה מדהימה של דרק שארפ, שבלעדיה פיני גרשון בחיים לא היה מרשה לעצמו לדפוק כל כך הרבה הערות ציניות ושחצניות. עד היום אני מנסה לחשב לעצמי מה היה הסיכוי, סטטיסטית, שמכבי ת"א תוכל לחזור מפיגור של 6 נקודות 18 שניות לסיום וש-2 שניות לסיום, היא תהנה מהחטאה כפולה מהקו של שחקן עם כמעט 90% הצלחה משם, תתחמק מפאול שישלח אותה לשתי זריקות ותקבור בסופו של דבר שלשה עם הבאזר. האמת? זו הפעם הראשונה שאני אומר – הנה משהו שהסיכוי שיקרה עוד פעם הוא קטן מהסיכוי שאני אזכה בטוטו.

אם ב-NBA אומרים: "אני אוהב את המשחק הזה", אחרי הנצחון הגדול על ז'לגיריס אפשר היה לכתוב סלוגן ליורוליג, להקרין את שניות הסיום עם השלשה של שארפ ולהגיד: "אני מאוהב במשחק הזה". כל מי שהיה בנוקיהו באותו ערב חווה משהו חדש, אחר, משהו שרואים רק פעם בכמה שנים במקרה הטוב, משהו שגרם לנו להתאהב.

טוב, אז כבר טחנו את הנושא הזה של היול"ב/יורופליג=מפעל של 20 דולר לכרטיס. לא ניכנס לזה, נסתפק רק בעובדות שאיתן אי אפשר להתווכח. הפועל ירושלים השתתפה השנה במפעל אירופי אטרקטיבי ביותר עם קבוצות כמו ריאל מדריד, בדאלונה, בריל רומא וכו'. ההתחלה הייתה קשה ואף אחד לא חשב שאפשר יהיה להביא משהו גדול מהמפעל הזה לעיר הקודש – אולי בגלל זה הזכייה של הפועל ירושלים בגביע יול"ב היא לטעמי רגע מתוק בכדורסל הישראלי השנה, מאשר זכייתה של מכבי ת"א ביורוליג ותאמינו לי שגם אז לא היה מאושר ממני.

מי חשב בתחילת העונה, שהקבוצה שבשנה שעברה בכלל לא הגיעה לפלייאוף ליגת העל ובסופו של דבר גם השנה – תצליח להטיס 2000 אוהדים לשרלרואה שבבלגיה ו'לצבוע את אירופה באדום'. סוף סוף קיבלנו סיפור של מסע מופלא של קבוצה ישראלית באירופה, כמו הסיפורים של מכבי חיפה והפועל ת"א שזכורים לנו מהכדורגל. עכשיו הגיע תורה של קבוצת כדורסל ולא מכבי ת"א, שרגילה למסעות האלה כמו לאימוני הקליעות בבוקר.

ושוב, אולי רבים לא יסכימו עם העובדה שזה היה הרגע המרגש ביותר העונה אבל הפרצופים בסיום המשחק אמרו הכל. אני באופן אישי, לא יכול להשוותו בין החגיגות של ארז כץ, קלי מקארתי, וויל סולומון ודורון שפר, שעשה את זה בשקט עם הגביע לבין החגיגה הגדולה של אלה שידעו טוב מאוד שהם הולכים לקחת את הגביע, בבית מול 10000 צופים שכמעט כולם מריעים רק להם.

הנס של דרק שארפ מול ז'לגיריס והבהלה של אוהדי מכבי ת"א לכרטיסים, אפילו אם זה אומר שאנשים שילמו סתם על כרטיסי טיסה לאיטליה ורוסיה רק כדי לחצות כמה כבישים בת"א, גרמו לאופוריה גדולה בקרב אוהדי הקבוצה של המדינה. הייתה מן הרגשה של אליפות המדינה בכדורסל, הרגשה שהגביע הוא של מכבי ת"א עוד לפני שהתחיל הפיינל פור. אבל מה? צריך קצת אטרקטיביות. אז אחרי המשחק המותח יחסית מול צסק"א מוסקבה בחצי הגמר, החליטו במכבי ת"א ללכת עוד כמה צעדים קדימה לקראת האוהדים ולפנק אותם בשחיטה הגדולה ביותר בהיסטוריה של היורוליג – 44 הפרש מול סקיפר בולוניה בגמר הפיינל פור של היורוליג: על זה באמת אף אחד לא חלם.

העיר ת"א אירחה חגיגת כדורסל אמיתית בשבוע האחרון של אפריל ועשתה את זה בצורה מושלמת. אירוע הספורט הגדול ביותר שהיה כאן הוכיח לנו שמקומינו באירופה, רק חבל שבאמצע, פיני גרשון דאג לזרוק כל מיני הערות מיותרות במסיבות העיתונאים, שהוציאו מכמה מהאוהדים הנייטראלים כאן את החשק.

בזמנים קשים אלו ובהיעדר תחרויות ספורט בינלאומיות בארץ, היה תענוג לראות את העיר ת"א צוהלת ושמחה, את הפקק הענק בנתיבי איילון ואת ספריי השלג שניתז לכל הכיוונים. פארק הירקון היה מופצץ ב-100 אלף איש שבאו לתת כבוד ולחגוג את השנה הגדולה ביותר של המועדון מאז 1981.

עד לאותו יום, ה-8/3/2004 עוד יכלנו להגיד שקורה כאן משהו השנה בליגת העל. אבל באותו ערב, כשראינו את הפועל ת"א עושה היסטוריה ועושה ממכבי ת"א צחוק באוסישקין, ידענו בודאות שאפשר להיפרד בנימוס מהכדורגל כענף הלאומי שלנו לפחות זמנית ולתת לכדורסל את הכבוד. איך אפשר שלא? אותה הפועל ת"א, שהחלה את העונה עם 2 בוסמנים אלמוניים יחסית, קפטן שהודח מהיריבה הצהובה השנואה, פורוורד אמריקאי שמן מהליגה הפולנית ואיש שום בתור קמע, הפכה פתאום למשהו אחר לגמרי.

2 הבוסמנים האלמוניים הפכו לעמודי הטווח של הקבוצה, מייקל רייט השמן עבר משטר דיאטה חריף והפך לאחד משחקני הפנים הטובים בליגת העל וביורופליג, וויליאם אייברי, שהגיע במקום איי.ג'יי גאייטון הלא ממושמע הצטרף וכבר אחרי תצוגה מרשימה ביותר בדרבי הוא גם נתן למאמן הג'ינג'י את הריספקט שהיה חסר לו מקודמו ואמר: "המאמן הזה פשוט גאון". הקפטן הצהוב לשעבר לא התקשה להאדים ולאיש השום החביב נוספו עוד כמה אטרקציות, להם אחראית מחלקת השיווק ויחסי הציבור של הפועל ת"א. הקהל האדום חזר לעצמו וחטפנו דז'ה וו של הדרבים הגדולים מפעם. היה תענוג, ויסכימו עם זה גם כאלה, שלא ממש סובלים את האדומים. פיני גרשון אגב נשאר רגוע ביום שאחריי. "גם הלייקרס מפסידים לפעמים לקבוצות הקטנות", הוא אמר.

עכשיו כבר הגיע שלב חצי גמר הפלייאוף. מכבי ת"א כבר הבטיחה ממזמן את מקומה בגמר סל וכמובן את יתרון הביתיות. הפועל ת"א הייתה גם היא עם רגל וחצי בפנים. היה חסר לה רק נצחון על עירוני נהריה במשחק שאחרי והיא בגמר סל.

אלא מה? באוסישקין החליטו לעשות את זה שוב פעם בבית מול הצהובים, כדי להחדיר בהם את העובדה שאף אחד לא יוצא מאוסישקין עם נצחון. על שרונאס יאסיקביצ'יוס, האיש השנוא ביותר השנה באוסישקין אחרי שמעון מזרחי זה עבד. הליטאי, שבדרבי הראשון באוסישקין חטף עבירה טכנית, איבד שוב את העשתונות וביצע עבירה בלתי ספורטיבית על ליאור ליובין. מכאן, כולם יודעים, הולך להפתח 'סיפור אהבה' בין ליובין לבין כמה משחקני מכבי ת"א ובעיקר אוהדים. אוהדים צהובים, שרק לפני שנה הפצירו בדייויד בלאט לתת לו דקות משחק. פחות מחודש אחרי המשחק הזה הם כבר יצעקו: "ליאור ליובין מת' במשחק הנצחון השלישי של מכבי ת"א בגמר סל, שיהיה גם המשחק האחרון השנה. מתן נאור ויניב גרין שוב רצים להתחבק עם האוהדים ולשיר ביחד איתם: 'הפועל אימפריה'. גם הם, מן הסתם, יודעים שזו רק אשליה. הם גם יודעים שלא כדאי להם לשיר עם האוהדים האדומים שירים אחרים כמו הלהיט 'שואה למכבי', כי שניהם מפנטזים על הצטרפות ל'גטו' הצהוב.