שלושה אריות ומלך אחד

משחק הפתיחה מתקרב (12/06, פורטוגל-יוון, 19:00 בערוץ 1) והכותבים של ספורטאנטר ו-וואלה! ספורט משחיזים עטים ובוחרים את הפייבוריטיות שלהם.

זו יכולה להיות צ'כיה, איטליה, הולנד או ספרד. זו עשויה להיות גרמניה, פורטוגל המארחת, או אולי אלופת אירופה המכהנת מצרפת.

איזי עין דור הולך דווקא עם אנגליה עד הסוף.

יש מעט מאוד אנשים שבאמת מאמינים שאנגליה יכולה ללכת עד הסוף ולזכות בתואר הגדול השני שלה בסה"כ בהיסטוריה. למי שאינו מכיר את חוקי המשחק, יכול להיות שהעובדה שאנגליה שוב מגיעה כחסרת סיכוי כמעט, תיראה קצת מוזרה אם לוקחים בחשבון שמדובר במולדת הכדורגל ובמדינה בה משוחקת הליגה המרתקת והעשירה ביותר ביבשת.

אבל מי שאינו אנגלי, יודע שלנבחרת 'שלושת האריות' אין ממש סיכוי. בטוח יבוא הרגע הלוזרי הזה שישלח אותה הביתה מוקדם כשהיא מוכה וחפויית ראש. בהנחה שאת קרואטיה ושוייץ אנגליה תעבור ללא יותר מדי בעיות, הרי שהמפגש נגד צרפת עשוי להיות הבאנקר שיכריע לאן מועדות פני הנבחרת. תוצאה טובה עשויה לשלוח את האנגלים קדימה עד למשחק האחרון ב-4 ביולי (לפחות לעניות דעתי). תוצאה רעה וכל אנגלופיל כבר יתחיל לדקלם את שורות הפתיחה של השיר 'שלושה אריות'.

"כל אחד כבר יודע את התוצאה/ הוא כבר ראה את זה בעבר/ כולם יודעים/ כולם בטוחים/ שאנגליה שוב תפספס את זה/ שוב תזרוק את זה". כך נפתח השיר 'שלושה אריות' שנכתב במיוחד עבור יורו 96' והפך במרוצת הזמן להמנון אוהדי הנבחרת האנגלית. השיר הזה מייצג אולי בצורה הפשוטה ביותר את הגישה הלוזרית, אך האופטימית של אוהדי הממלכה.

למה אופטימית? כי כולם יודעים שהכשלון יגיע בסוף, אבל עדיין ממשיכים לקוות שזה לא יקרה בזכות פעם אחת, בה באמת זה לא קרה ואנגליה רצה עד לתואר העולמי ב-66', במונדיאל שהתקיים אצלה בבית, כפי שאותו שיר ממשיך לספר לנו: "אבל אני יודע שהם יכולים לשחק כי אני זוכר... את התאקל של מור ואת לינקר מבקיע... שלושה אריות על החולצה, ז'יל רימה עדיין בהלם/ 30 שנה של כאב ועדיין לא איבדנו את החלום".

מאז עברו כבר 38 שנים, אבל עדיין לא צריך לנבור יותר מדי בדפי ההיסטוריה בכדי למצוא עדויות לרצפה שכבר הפכה מוצפת מכל הפעמים בהם בעטו האנגלים בדלי. בכל פעם שדיברו שם על נבחרת יציבה עם כוכבים כמו שהיו אז ב-66', גילה כל חוליגן בריטי או סתם אוהד שתוי מהממלכה, שלקיגן, לינקר, בארנס, גאסקוין, שירר או שרינגהאם, פשוט אין את מה שהיה לסר בובי מור ולאחים צ'רלטון. אבל כמו כל אוהד אנגלי, ישנה הרגשה שהפעם יש את האחד שיכול להחיות את החלום ולהחזיר עטרה ליושנה.

עד היום זוכרים שם את היורו האחרון ב-96' בו היתה אנגליה קרובה לבאר, אבל לא היתה מסוגלת לשתות ממנו למרות שהטורניר חזר אליה "הביתה". לפני אותו חצי גמר נגד גרמניה צולמו כמה משחקני הנבחרת היריבה בתלבושת של חיילים מתקופת מלחמת העולם השניה בעיתונות המקומית, שסחפה את כל אנגליה בפרץ של פטריוטיות שלא עזרה פשוט משום שאנגליה של אותה שנה לא היתה מוכשרת מספיק (עם סטיב סטון בהרכב? נו באמת, תהיו רציניים). ארבע שנים מאוחר יותר קיבל לידיו קווין קיגן נבחרת טובה יותר לעניות דעתי, אך הוציא ממנה פחות בטורניר שנערך בהולנד ובלגיה, אבל מה ציפיתם מהמאמן שהמציא את המשפט האלמותי והלוזרי, "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת".

בינתיים הצליח סוון גוראן אריקסון לשקם את כבוד האנגלים עם מונדיאל סביר שהתגאה בנקמה מול ארגנטינה, אבל הסתיים בהפסד "ידוע מראש" מול ברזיל. באנגליה חיפשו באותו משחק מנהיג שירים את הראש ויראה לשחקנים שאפשר לעשות את זה גם מול ברזיל. חיפשו ולא מצאו. בחצי השעה שאחרי השער המדהים של רונאלדיניו, אנגליה אפילו לא האמינה ביכולתה להשוות ונכנעה ללא מאבק ראוי, כאילו היא מכינה את התירוץ הלוזרי האולטימטיבי, "מה אתם רוצים מאיתנו, נתנו הכל אבל הפסדנו לנבחרת טובה יותר". לאנגליה דרוש היה מנהיג שיגיע ללא גישה תובסתנית מראש ומי שהיה אמור לעשות את העבודה, הוא זה שעליו בונים הבריטים גם הפעם - סניור דייויד "איחו דה פוטה" בקהאם.

בקהאם הוא באמת המפתח לנבחרת. שנתיים עברו מאז אותו משחק עלוב לדעתי, נגד ברזיל. שנתיים בהן בקס התבגר, עזב את הבית, בגד באישתו ולמד לקלל בספרדית. מדמות טפלון שלא מתלכלכת, הפך בקהאם למנהיג אמיתי במרכז השדה ומחוצה לו. לראשונה יש לו גם צוות מסייע ברמה גבוהה הכולל את מייקל אואן המתאושש מעונה בינונית וומסטיבן ג'רארד, שהפך בלי לשים לב, לדמות המפתח השניה של הנבחרת עוד לפני חברו הליברפולי נמוך הקומה.

ג'רארד עבר אולי את העונה הטובה ביותר שלו וסחב את ליברפול לבדו למקום הרביעי. לזכות ז'ראר הוייה ייאמר, שהעברת סרט הקפטן לסטיבן החוצפן (במובן החיובי של המילה), היתה מהלך מבריק לא פחות מהעברת תיפקודו למרכז השדה. מיטב פרשני הממלכה כבר ייעצו השבוע לאריקסון לעשות את אותו הדבר גם בנבחרת ולתת לג'רארד את שרביט ניהול המשחק לאורך היורו, אבל סביר להניח שסוון יילך עם מה שהוא מכיר וזה אומר - פול סקולס.

סקולס עצמו הביא ליונייטד אליפות לפני שנה במו רגליו ולמרות ירידה מסויימת ביכולתו העונה, ניתן להבין מדוע סומך עליו המאמן השבדי בעיניים עצומות. מה גם שסקולסי מכיר כבר את השיטות והשטיקים של מאמנו. אבל מי אמר שהג'ינג'י השמנמן עדיף על קשר מרכזי נוסף שהפך למועמד לגיטימי להרכב אחרי עונה מצויינת? "לא אופתע אם פראנק למפארד ישחק במקומי בהרכב, מגיע לו, הוא נתן עונה מצויינת בצ'לסי". את הדברים הללו אמר לא אחר מאשר פול סקולס עצמו ואני חושב שכל מילה מיותרת.

אז בקישור אין ל'סוון דה מאן' כל כך הרבה בעיות, אבל חוסר יציבות של ממש מלווה את יתר החלקים. למעשה, אם תפתח את מילון וובסטר, תמצא תחת 'חוסר יציבות' את המילה דייויד ג'יימס שצפוי לאייש את עמדת השוער הפותח, אולי העמדה החשובה ביותר בכל קבוצה. ג'יימס הוא השריד האחרון בנבחרת מהתקופה הפרועה של פאולר ומקמנמן הכישרונייים וחסרי המשמעת. אריקסון יכול להתנחם בכך שהעמדה הזו חלשה כמעט אצל כל נבחרת שמשתתפת השנה ביורו.

בהגנה אריקסון אולי יחסר את ריו פרדיננד המושעה, שבהעדרו גרם ליונייטד לאבד את המחשבות על האליפות, אבל שלא כמו פרגוסון, לסוון יש את ג'ון טרי, שהפך בשנים האחרונות לבלם יציב וטוב. לצידו ישמש כמטאטא, סול קמפבל הותיק. אשלי קול המצויין והנווילים, סוגרים הגנה קשוחה עם הרבה נשמה, שעוד עשויה להפתיע בחוזק שלה.

ההתקפה האנגלית היא אולי סימן השאלה הגדול ביותר והחוליה החלשה ביותר לדעת מרבית הפרשנים. מייקל אואן מתאושש מעוד עונה בינונית ועושה רושם שרבים מתחילים לחשוש שלא מדובר בכישרון כל כך גדול כפי שחשבו אחרי מונדיאל 98'. וויין רוני עדיין צעיר וכמו אואן, לא ברור עד כמה הכישרון שלו באמת יוצא דופן. מה שבטוח הוא שלא מדובר בסקורר כזה גדול. ולגבי החלוץ השלישי שכנראה גם יפתח בהרכב של אריקסון, אין יותר מדי מה לומר חוץ מזה ש"הסקי הוא שחקן בירמינגהאם - וזה המשפט שהכי נהנתי להגיד בתקופה האחרונה" (מילותיו של חברי הטוב שוהם, אוהד ליברפול שרוף). ויש גם את דאריוס ואסל, שעוד עשוי להתגלות כהפתעה. בהיעדר קלף בטוח בדמותו של שירר או אפילו שרינגהאם, לא ברור מי בדיוק יבקיע את השערים עבור אנגליה.

אז נכון, לאנגליה אין שוער כזה גדול וההתקפה שלה בקושי מצליחה לחורר רשתות, אבל מי שאומר שאין לה סיכוי, לא יודע על מה הוא מדבר. לאנגליה יש את הנכס הגדול ביותר באירופה כרגע ותרשו לי לחזור לרגע לסניור בקהאם.

בפני כוכב הפופ עומדת הזדמנות בלתי רגילה להוכיח שהוא גם כדורגלן גדול. יש לו גם את הרצון למחוק את חרפת 'מדריד' ואת פרשיית המאהבת. יש לו את המנהיגות והכריזמה ואת הצוות המסייע בדמות אחד מהדורות היותר מוכשרים שגדלו לכדורגל האנגלי, בעוד שאר הנבחרות מתבססות על כוכבים מתבגרים שכבר 'גמרו את הסוס'. אם היא לא תפגוש את גרמניה בדרך, אין שום סיבה שאנגליה לא תלך עד הסוף וחוץ מזה, גם אם אתם גברים תגידו את האמת, אתם יכולים לדמיין לעצמכם קפטן יותר מתאים מדייויד בקהאם לתמונה המסורתית של הנפת הגביע?