רגע, סיכום עונה

סדרת הגמר של עונת 2003/04 עומדת להיפתח (המשחק הראשון הלילה בלוס אנגל'ס, 04:00, שידור ישיר בספורט 5), ולפני שנשכח את הדרך הארוכה שהביאה אותנו הלום, גיל קדרון מסתכל אחרונה ומגיש לנו את 29 הרגעים שעשו לו את העונה.

אין רגע דל.

1. הרגע המשמח של העונה - החגיגה של הנאגטס לאחר הניצחון מול הקינגס, שהבטיח לדנבר הופעה ראשונה בפליאוף מאז 94', היה רגע של שמחה צרופה. הקהל היה בטירוף, כל השחקנים היו נרגשים וגם השדרים התלהבו לשם שינוי באמת.

רגע של שמחת עניים - הזכייה של האורלנדו מג'יק בבחירה הראשונה בדראפט.

2. הרגע המבאס של העונה - כשלוש שניות לסיום המשחק השביעי והמכריע של חצי גמר המערב מול הטי-וולבס, קיבל כריס וובר את הכדור, הטעה את קווין גארנט ושחרר שלשה שהייתה בדרכה לשלוח את המשחק להארכה. אבל הכדור עשה אין-אנד-אאוט אכזרי, יצא החוצה והשאיר את הקינגס עם עוד הפסד במשחק מכריע. וובר צנח על הברכיים בייאוש והניח את הראש על הפארקט. סי-ווב באמת ניסה ובאמת רצה, אבל פשוט לא הצליח לחזור ולהיות השחקן שהיה בשנים האחרונות. הרגע הזה אצר בחובו את העונה כולה, שעבור וובר הייתה מתסכלת עד מאוד. הייתה זו עונה שבה – לראשונה – זכה החבר של טיירה בנקס לשריקות בוז מהקהל הנאמן של הקינגס, עונה שבה כל עיתונאי עם תוכנת וורד טרח להסביר לנו מדוע היה זה רע למלכים לצרף את סי-ווב לשולחן העגול, הייתה זו עונה של הסתגלות לחוסר אתלטיות ולכבדות, ובקיצור – עונה של כשלון צורב וכואב במיוחד.

3. הרגע שלא נגמר - אם יש משהו אחד חיובי בפרומואים הנמשכים והממוחזרים של ערוץ ה-NBA , מלבד העינטוז המגרה של כריסטינה אגילרה, הוא שהשעמום שהם גורמים מעורר דיונים מעניינים ותיאוריות קונספירציה אפלות. בלילה לבן אחד, לאחר שהקמנו קבוצה שלמה של שחקנים שמאליים שהייתה טורפת את הליגה (סתם לידע כללי: סטודאמייר, פישר ורוז בפוינט, מייקל רד ומאנו כקלעים, אודום ופרינס בסמול, רנדולף וקוקוץ' בארבע, ובוש את ארון וויליאמס בסנטר. מי יכול עליהם?), אח שלי העלה תיאוריה שלא ניתן היה להתעלם ממנה: אולי The Artist Formerly Known As "Big Shot Rob" התכוון להסתנן לשורות הספרס על מנת להרוס להם כל סיכוי לזכות השנה באליפות? ייתכן שראיתי כבר יותר מדי פרקים של "24", אבל מי יודע אם הורי - כשעוד לבש זהוב-סגול - לא החטיא בשנה שעברה בכוונה את אותה שלשה גורלית מול הספרס, רק כדי לשכנע את פופוביץ' שהנאמנות שלו נתונה לסאן אנטוניו. ואז - או אז - הוא יכול היה לחבל מבפנים (אחרי יכולת מצוינת בסיבוב הראשון מול הגריזליס, התמקד הורי באיירבולים מהשלוש, כשהוא פנוי לגמרי, מול הלייקרס). אני מודה שבחמש בבוקר כל זה נשמע הרבה יותר הגיוני, אבל אני עדיין לא מצליח להוציא מהראש את התמונה של מיץ' קופצ'ק ורוברט הורי יושבים על איזו פיצה לפני משחק מספר שלוש.

4. הרגע הצפוי - רגע ההכרזה על גארנט כ-MVP. מישהו חשב אחרת?

5. הרגע הבלתי צפוי - במקום השני המכובד בקטגוריה זו יושבים להם שלושת הטריפל-דאבלים הרצופים של בובי סורה (כולל האחרון שבוטל על ידי הליגה). אבל לא היה מופתע ממני כאשר פתאום - ללא שום הודעה מוקדמת - החליטו הלייקרס לקחת את עצמם בידיים במשחק מספר שלוש של סדרת חצי הגמר מול הספרס, ולהוסיף פן חדש למשחק שלהם – לב. האדישות, חוסר האכפתיות, ההגנה הרופפת, הריבים, מאבקי האגו, חוסר הביטחון לגבי העתיד – הכל נעלם בבת אחת ופינה את מקומו לקבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה ולאן היא רוצה להגיע, ובעיקר - מוכנה לעשות הכל כדי להגיע לשם.

6. הרגע שהיה מאוד צפוי לו היה קורה (אבל משום מה הוא לא קרה) - עם יד על הלב, מישהו היה מופתע אם בסדרה שארגנה לכולנו מאצ'-אפ בין קניון "פיט בול" מרטין וראשיד "אם תסתכל עליי עוד פעם אחת אני אדקור אותך" וואלאס, היינו זוכים לראות קרב WWF? או אפילו כמה אקדחי 9 מ"מ נשלפים? אני עדיין לא מבין איך שני השחקנים הללו סיימו שבעה משחקים אחד מול השני בלי טיפה של דם רע.

7. הרגע שהיה יכול להיות ממש לא צפוי לו היה קורה (וחבל שלא קרה) - עד לאחרונה הייתי בדעה שהדבר הכי לא צפוי שיכול לקרות הוא לו גרנט היל היה עושה קאמבק באמצע העונה ומוביל את האורלנדו מג'יק מתחתית המזרח ישר לגמר (תוך כדי עקיפת KG במירוץ ה-MVP). אבל בפליאוף הזה חבר שלי הפנה את תשומת לבי לכך שהאירוע שהיה גורם ליקום כולו להתפרק לחלקיקים, הוא אם שאק מתחיל היה לזרוק מהקו בסגנון ריק בארי, ועובר את פג'ה סטויאקוביץ' בדירוג קלעי העונשין. אתם יודעים מה, מזל שזה לא קרה.

8. הרגע שהפתיע לטובה - כבר במשחק הראשון שלו העונה, הראה לברון ג'יימס לאוהדי הכדורסל בעולם כולו ממה הוא עשוי, כשהגיע לארקו ארינה והנחית על הקינגס משחק של 25 נק' (ב-12 מ-20 מהשדה), 9 אס', 6 ריב' ו-4 חט'. היה זה סיפתח מתאים ביותר לעונת הרוקיז הגדולה ביותר מאז 84', כששחקני שנה ראשונה, כמו כרמלו, כריס בוש וקירק היינריך, נתנו עונות נפלאות, ודווין וויד נתן פליאוף שלא מהעולם הזה.

9. הרגע המאכזב - לא הצלחתי להחליט. הראשון קשור לפג'ה, אבל לאו דווקא ליכולת הנוראית שלו בפליאוף - אלא יותר למבטים הזגוגיים במאני טיים, ובעיקר ברבע הרביעי של משחק מספר שבע. הרגע השני כולל בעצם שלושה רגעים: השניות האחרונות של משחקים 2, 4 ו-5 בסדרה שבין הקינגס למאבס. מישהו יכול להסביר לי איך מאמן כל כך יצירתי (עד שהוא מזכיר לעיתים מדען מטורף בחלוק לבן) , כמו דון נלסון, מפסיד שלושה משחקים שבהם הכדור האחרון אצל קבוצתו ביד? מי שחיכה לאיזשהו מהלך מתוחכם, אולי איזו חסימה כפולה, שחרור קלעי, או יצירת מיס-מאצ' – התאכזב וקיבל שלושה מהלכים של בידוד אחד-על-אחד בנאליים להחריד. מיותר לציין שכולם נכשלו ודאלאס נשלחה הביתה אחרי חמישה משחקים בלבד. תחליטו אתם מה מאכזב יותר.

10. הרגע(ים) ההרואי - כל הפעמים שראיתי שחקנים משחקים בפליאוף למרות פציעות: וובר, קאסל, ראשיד, ג'רמיין אוניל, בילאפס, בארון דיוויס, מרטין, ג'מאל טינסלי ועוד רבים וטובים.

11. הרגע האנטי-הרואי - למשחק השביעי בין הנטס לפיסטונס ג'ייסון קיד אמנם הגיע פצוע, אבל אין שום תירוץ ליכולת העלובה שהציג. קיד החטיא את כל שמונת הזריקות שלקח וסיים עם אפס נקודות. אפס. כלום. אפילו לא נקודה אחת. מרטין וג'פרסון עוד ניסו, אבל ביכולת כזו של המנהיג שלהם, אין פלא שהנטס הובסו. לפחות כשהוא חוזר הביתה יש לו על מי להוציא את העצבים.

12. הרגע שבו הילד הפך לגבר - היו שני רגעים כאלו. אחד מהם הוא המשחק השביעי המופלא של KG מול הקינגס. עכשיו זה רשמי – The Kid כבר לא ילד. השחקן השני שעשה את הקפיצה לא חיכה תשע עונות - דווין וויד הפך, כבר בעונת הרוקי שלו, למנהיג של ההיט והראה שאתה יכול להיות גם ווינר עילאי וגם בנאדם באותו זמן. אם לבחור רגע אחד זה יהיה הזריקה תוך כדי ריצה במשחק הראשון מול ההורנטס, סל שניצח את המשחק והראה לנו איזה פליאוף מצפה לוויד. קשה היה שלא להתאהב בו לאחר שקלע כל כך הרבה סלים מכריעים בריצה המפתיעה של מיאמי לחצי גמר המזרח.

13. רגע של ייאוש - ברגע שמאמן מורה על האק-א-שאק, המשחק גמור. קייס קלוזד. הטקטיקה הזו משדרת לשחקנים שלעומד בראשם אין אמון ביכולת שלהם לנצח כמו בני אדם. ובכלל – המהלך מוציא את הקבוצה שנוקטת בגישה זו מהמומנטום. כשפופ החליט לעשות עבירות על אוניל במשחק השישי - היה ברור שהוא מוותר על המשחק, וכשפליפ התחיל עם זה במשחק מספר שלוש, לא היה ספק שהלייקרס ינצחו .

14. הרגע הפחדני - זה שנים שקרל מלון היה ידוע בתור הבחור שייתן לך בראש אם רק תעז להרביץ לחבריו לקבוצה (ע"ע ג'ון סטוקטון), אבל במשחק השני מול הזאבים ממינסוטה, לאחר שספריוול השטיח את פישר על הפארקט, בחר מלון דווקא בדרק מרטין הקטנטן, האלמוני וחסר האונים כדי לשלוח מסר. אם המרפק של הדוור לפניו של מרטין שלח איזשהו מסר לטי-וולבס, זה היה משהו בסגנון של "הייתי חייב להחזיר לכם, אבל גם אני לא מוכן להתעסק עם לאטרל ספריוול". בעצם, מישהו מכם היה מתנהג אחרת?

15. הרגע המכוער - הסירוב של אייברסון להתלבש לאחר שכריס פורד, המאמן של הסיקסרס, הודיע לו כי יעלה מהספסל, ממש הגעיל אותי. אני אוהב את AI וחושב שהוא בסך הכל טיפוס חיובי, אבל כאן הוא איבד אצלי המון נקודות. זה מנהיג זה?

16. הרגע המעליב - כשאוניל נשאל לאחר המשחק השני מול הטי-וולבס אם הוא מאוכזב מהיכולת שלו, הוא ירה "כמובן שאני מאוכזב, היה לי משחק א-לה מיץ' קופצ'ק". אאוץ'!

17. רגע של טראש טוק - בשיחה בין רג'י מילר לאחד השופטים בסדרה מול דטרויט, העלה הראשון הגיגים לגבי הדמיון בינו לבין המילטון. אותו שופט לא היסס וענה "נכון, אבל הוא צעיר בהרבה!". לא נעים.

אי אפשר היה גם להתעלם מהצעקות של ראשיד (לאחר שעמד בדיבורו וניצח את משחק מספר שתיים מול הפייסרס) "אמרתי לכם שננצח, מאדרפאקרס!", אבל בפינת קריאת השפתיים אני בוחר בקובי. במשחק הרביעי מול הספרס, לאחר שבילה את הבוקר בקולורדו, השתולל בראיינט על המגרש בדרך ל-42 נק'. בואן ניסה וניסה, אבל אחרי ספין מוב-סל-ועבירה, הסביר קובי לחבריו לקבוצה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, "אמרתי לכם – המאדרפאקר הזה לא יכול לשמור עליי".

18. הרגע המביך - זה היה אמור להיות משחק האולסטאר של הרוקיז נגד(?) שחקני השנה השניה, שהציג הגנות ברמות כאלו שגרמו אפילו לדון נלסון לנוע באי נחת (בעצם, במחשבה שנייה אני גם לא אתפלא אם הוא הקליט את המשחק ונוהג להריץ את הקלטת שוב ושוב בלילות קרים במיוחד), אבל הסדרה בין הלייקרס לספרס - דווקא הסדרה הכי טובה עד עכשיו בפלייאוף - העלתה את המבוכה לשיאים חדשים עם היכולת העלובה של שתי הקבוצות לבצע את הפעולה הפשוטה ביותר בכדורסל: לקלוע מחמישה מטר בלי שמירה ובלי שעון

19. הרגע האירוני - לא היה קל לחשוב על משהו באמת אירוני (אתם יודעים – משהו כמו העובדה שבכפר סבא רחוב "הכובשים" מוביל לרחוב "שיבת ציון"). ובכל זאת, המקרה של שאריף עבדור רחים, השחקן שקלע הכי הרבה נקודות בהיסטוריה ומעולם לא הגיע לפליאוף (בעיקר כי נאלץ לשחק בקבוצות נוראיות כמו ונקובר ואטלנטה), היה בהחלט אחד כזה. הנה, סוף סוף, בדיוק בעונה שבה הגיע שאריף לקבוצה שלא החמיצה את הפוסט סיזן מאז תחילת שנות השמונים, איתו הבלייזרס לא מספיק טובים כדי לשחק גם בחודש מאי. ורק כדי לחדד את האירוניה – כבר די ברור ששאריף לא יישאר בעונה הבאה עם בפורטלנד, ואני לא חושב שיש למישהו ספק שבפליאוף הבא הבחורים של מו צ'יקס כבר כן ישחקו.

20. רגע של דיאטה - עוד מישהו שם לב לחבורת השמנמנים שמתרוצצת על הפארקט של הפפסי סנטר בדנבר? אנדרה מילר, וושון לנארד, כרמלו אנתוני וננה באותה חמישייה. יש לקיקי ואנדווי, הג'נרל מנג'ר של הנאגטס, שתי אופציות – או שישקול להחליף את מאמן הכושר, או שיחתים את אוליבר מילר במקום מרקוס קאמבי. בכל מקרה, ככה זה לא יכול להימשך.

21. הרגע הארוך (4 שעות ושש דקות, ליתר דיוק) - טוב, הייתי חייב להמציא קטגוריה בשביל להזכיר את המשחק החמישי בין הנטס לפיסטונס, שהגיע לשלוש הארכות. אז הנה, הזכרתי אותו.

הרגע הארוך (2) - הזמן שלקח לרגי מילר לרוץ לליי אפ חופשי לגמרי במשחק השני מול הפיסטונס (4 שעות ושבע דקות) - עד שבא פרינס והעיף אותו לכל הרוחות.

22. הרגע ההזוי - לקראת סופו של משחק מספר שלוש בגמר המערב, הורה פליפ סונדרס להתחיל ולבצע האק-א-שאק. לאחר פעמיים שבהן השופטים שרקו, מארק מאדסן התחיל לטפס על אוניל בעודם מתמקמים בהתקפה, לדחוף, לחבק אותו ולהודיע לשופטים "אני עושה עבירה". שאקיל בהה בשופט, הסביר לו שעושים עליו פאול ונבח שישרוק ושאר שמונת השחקנים שהיו על הפארקט פשוט חיכו למשרוקית שתצפצף. השחקנים ראו את זה, השדרים ראו את זה, האוהדים והצופים בבית ראו את זה. אבל השופטים החליטו, משום מה, לא לשרוק וכך נולדה לה הקטגוריה הזו.

23. רגע האנטי-קליימקס - באחד המשחקים של הנטס בשליש האחרון של העונה, התרומם ריצ'ארד ג'פרסון לדאנק מהדהד מעל שני שחקנים תוך כדי זינוק לאחור. אחד ההיי-לייטס של העונה אתם אומרים? הבעיה הייתה שברגע שג'פרסון קם מהרצפה ופנה לחגוג את ההטבעה – הוא פצח בריקוד שהזכיר לי יותר מכל את הקווה-קווה-דלה-הומה. על זה נאמר - גבר, הרסת הכל.

24. רגע של דמיון - זה רק אני או שעוד מישהו שם לב שככל שעובר הזמן, התמונות וההתנהגות של ג'ק ניקולסון בסטייפלס סנטר מזכירות יותר ויותר את אלו של "השועל" ביד אליהו?

25. רגע ה-Jordanesque - שתי השלשות המדהימות של קובי במשחק האחרון של העונה מול הבלייזרס לא יכלו שלא להזכיר את הגדול מכולם.

26. הרגע ההיסטורי - הבחירה של ג'ו דומארס בדרקו מיליצ'יץ' היא בהחלט אירוע היסטורי. או שהיא תיזכר כמהלך שבנה את הפיסטונס כמעצמה של ראשית המאה ה-21, או שיסתכלו עליה לאחור כבחירה שמנעה מדטרויט לשלוט בליגה בעשור הנוכחי.

27. רגע המפנה - הרגע שבו הצליח ג'ו דומארס להביא את 'שיד בטרייד מאטלנטה היה הרגע שבו הפכה דטרויט למועמדת לגיטימית לאליפות.

הרגע השני הוא הרגע שבו ג'קסון השיל מעצמו את הפוזה של הזן מאסטר והפך למאמן ככל המאמנים (רק טוב יותר מרובם). המשולש נזנח, התחלנו לראות פיק אנד רולים, שחקני פנים זכו לדאבל טימים, הלייקרים ספגו צעקות כשעשו שטויות, ובכל פעם שהקבוצה נקלעה למומנטום שלילי – אבוי, הדוד פיל לקח פסק זמן. מי היה מאמין?

28. ה-רגע - כמובן, 10 השניות האחרונות במשחק מספר חמש של הספרס מול LA. קובי בג'אמפ, דאנקן בהייל מרי ודרק בחיקוי של שארפ. תענוג. אפשר לציין גם את החסימות של פרינס (על רג'י) וג'פרסון (על בילאפס) בפלייאוף המזרח, אבל ה-0.4 של פישר, זריקה שאצלי עדיין לא נתפשת כאפשרית, זה רגע שיקבל מקום של כבוד גם ברשימות שיסכמו את העשור הזה.

29. רגע של פרגון - סייעו בהכנת הכתבה: רן קדרון, וארנון ועומר קהת.