בנו על הפרמידות, קיבלו ארמון בחול

סרגיי זוראיין, בן 15, היה מאושר בתחילת החודש כשנסע לציריך כדי להציג את מעלותיה של מצרים. זוראיין, שחקן כדורגל חובב, הפגין לא רק את אהבתו למשחק ואת רצונו שהמדינה תממש את שאיפות הדור הצעיר; הוא גם יודע לומר תודה בשלוש שפות. עם נציג מצרי נוסף - שחקן הקולנוע הנודע עומר שריף - ביקש זוראיין לשכנע את הוועד המנהל של פיפ"א להעניק למצרים את הכבוד הראוי ולקיים את משחקי המונדיאל של 2010 על אדמת הפירמידות.

הביקור בשווייץ היה רק קצה קצהו של קרחון המאמצים שהשקיעה מצרים בניסיון לזכות באירוח המשחקים. במשך תשעת החודשים של ההכנות להתמודדות התמלאו רחובות קהיר בשלטי ענק עם הלוגו של מונדיאל 2010, שעיטר גם רבבות מדבקות וחולצות. אתר האינטרנט של פיפ"א זכה למיליוני ביקורים של מצרים שדרשו להעניק למדינה את זכות האירוח, ובגיזה הוקמה פירמידה בגובה 15 מטרים, שהכילה 20 מיליון מכתבים מאזרחים בעניין. אוצר המדינה השקיע, באמצעות מיניסטריון הנוער והספורט, יותר מ-50 מיליון לירות מצריות כדי לקדם את סיכוייה של מצרים לזכות, ולצורך העניין אפילו נשכרה חברת יחסי ציבור צרפתית.

במצרים היו בטוחים שהאירוח בכיסם. אנשי ממשל הפיחו בתושבים אופטימיות גדולה כשהודיעו כי המונדיאל ללא ספק ייפול בחלקה של המדינה, ועל פי דיווחים מקומיים כבר התחילו להכין את המסלול המיועד למצעד הניצחון, לאחר ההודעה הצפויה על הזכייה.

"אפס עגול ושמן, זה מה שקיבלנו", כתב פרשן העיתון "אל-אחבאר" בשבוע שעבר, למחרת ההחלטה של פיפ"א לקיים את המשחקים בדרום אפריקה. מצרים נעלבה לא רק מן ההפסד אלא בעיקר מגודלו: מתוך 24 מחברי הוועד המנהל של הארגון איש לא תמך בקיום המונדיאל במצרים - 10 קולות הוענקו למרוקו ו-14 לדרום אפריקה. גם ניגריה, לוב ותוניסיה לא זכו בשום קול.

ראש ועדת הנוער והספורט בפרלמנט המצרי הכריז על הקמת ועדת חקירה, ושר הספורט עלי אל-דין הילאל זומן לשימוע נוקב. ראש מטה לשכת הנשיא, זכריא עזמי, זימן אף הוא חקירה משלו, הממונה על הספורט במשרד במיניסטריון הנוער והספורט פוטר, והעיתונות חגגה.

בעיני המצרים לא מדובר רק בהפסד יוקרתי וכלכלי - המונדיאל אמור היה ליצור כ-150 אלף מקומות עבודה ולהכניס כמיליארד דולר לקופת המדינה - אלא בהפסד לאומי בממדים היסטוריים. בעיני רבים זו היתה מפלתם של השלטון, של השיטה, של הכלכלה והפוליטיקה, מפלת העבר המפואר והעתיד. ההשוואה הבולטת היתה למפלה במלחמת ששת הימים - כזה הוא גודל האסון. רק בעוד 30 שנה, ב-2034, לקראת הפעם הבאה שבה יגיע המונדיאל לאפריקה, תוכל מצרים להתמודד שנית על אירוח המשחקים.

בינתיים היא מבוישת. בגיליון המיוחד שהוציא לרגל ההתמודדות "אל-אהראם וויקלי", השבועון באנגלית של "אל-אהראם", נכתב: "הזמן במצרים הוא עגול והוא נצחי (...) מצרים, שהמציאה את הכדורגל לפני 5,000 שנים, מחזירה אליה את הכדורגל העולמי". אבל אחרי הודעת פיפ"א כתב הפובליציסט החשוב סלאמה אחמד סלאמה: "לגלובליזציה לא אכפת מן הפאר ההיסטורי. מה שחשוב הוא ההווה והסיכויים לעתיד, רמת הקידמה, הדמוקרטיה והחיוניות הפוליטית. הגלובליזציה מתעניינת ביציבות שמושתת על צדק ולא על דיכוי (...) איננו יכולים לנצח רק בגלל שיש לנו פירמידות. ההפסד הזה מגיע לנו משום שהאחראים לא הבינו היכן עומדת מצרים. ההתמודדות על הדמוקרטיה נעצרה אצלנו, וכשאיננו מבוססים בעבר ובפארו, אנחנו אוהבים לדבר על העתיד שנראה כי לעולם לא יגיע. אנו אוהבים לדבר על רפורמות, אבל דבר לא נעשה".

המונדיאל מסמל את הגלובליזציה, אותה גלובליזציה שמצרים רואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממנה. אבל מתברר שמושגי יסוד גלובליים - כמו ביטחון - לא הובנו בקהיר כהלכה. נציגי השלטון הציגו לפיפ"א סטטיסטיקה מרשימה, שלפיה מצרים היא מן המדינות הפחות אלימות בעולם, ששיעורי הפשיעה בה נמוכים בהרבה מאלה שבמרוקו ובדרום אפריקה, שהתחרו על האירוח. אבל כשראשי פיפ"א דיברו על ביטחון הם התכוונו לביטחון אזורי, להתמודדות עם הטרור, אותו טרור שהיה למייצג סמלי של המזרח התיכון.

"כלום אנחנו אשמים בכך שיש טרור באזור בגלל מדיניותן של ארצות הברית וישראל?" שאל אחד הקוראים במכתב ל"אל-אהראם". העיתון האופוזיציוני "אל-אוסבוע" סבור כי ההפסד נבע מלחציו של הלובי היהודי העולמי.

אבל עיקר האשמה מופנית פנימה, בעיקר כלפי התפישות שבהן מחזיקים האחראים להתמודדות, ובאופן עקיף כלפי מי שמינה אותם - נשיא המדינה. עלא עבד א-ראני הסביר ב"אל-אהראם וויקלי" כי מצרים הפסידה בהתמודדות מכיוון שהציגה תוכניות בנייה עתידיות בשעה שהמדינות האחרות הציגו מציאות קיימת: "איצטדיון באלכסנדריה - ייבנה; איצטדיון בגיזה - ייבנה; בדמנהור - ייבנה; הכל בלשון עתיד, יותר מדי ארמונות בחול. ההשוואה בינינו לבין דרום אפריקה לא היתה בין תפוחים לתפוזים אלא בין תפוחים לגורדי שחקים (...) התמקדנו בהיסטוריה שלנו. עברנו אמנם מפואר בחלקו, אבל זו היסטוריה. זאת שלימדה אותנו היכן היינו אבל לא לאן אנחנו הולכים".

על רקע הדגש על ההיסטוריה ראני מוצא דמיון בין מצרים, שכשלה בהתמודדות, ליוון, שמארחת השנה את האולימפיאדה: "אנחנו כמו יוון - מדינות לחוף הים התיכון שסובלות מסימפטום של דחייה. אנו דוחים לעוד שנה את מה שאפשר לעשות היום, איננו עושים דבר עד שאומרים לנו לעשות, ואיננו עושים משהו אלא כשזה מאוחר מדי. אנחנו מסוג המדינות שמציגות מראה כאילו הן עובדות קשה, כשלמעשה אין הן אלא עובדות בקושי".

ואחרי הכעס, העלבון וההפסד הכספי - באה גם הבדידות. ראני אמנם עדיין רואה במצרים גורם משמעותי באזור שנחל כישלון נקודתי: "אנו גאים בכך שאנחנו המגדלור של היבשת, האור המנחה של העולם הערבי, אור זורח במזרח התיכון, אבל כשהגענו להתמודדות על המונדיאל סבלנו מנפילת מתח". אבל הד"ר עאדל חסן קאסם רואה את הדברים אחרת: "היכן היא אותה מצרים ששום מדינה ערבית לא העזה בעבר להתמודד מולה?" שאל קאסם, מרצה בפקולטה למסחר באוניברסיטת זקאזיק, בטור שפירסם ב"אל-אחבאר".

הוא לא הסתפק בזריית מלח על פצעיה של מצרים, אלא החדיר אותו אל מתחת לעורה, מבקש לבחון את מקומה הנוכחי של מצרים: "היכן היא אותה מצרים שלה חייבת אפריקה כולה בגלל תפקידה בשחרורה, אותה אפריקה שניתקה יחסיה עם ישראל אחרי מלחמת 1967, מלחמה שבה הובסנו? איפה מצרים, שכעת כולם העליבו אותה ולא נמצא קול נאמן אחד שיעץ לה לא להתמודד על המונדיאל? (...) מתי נחוש כבר שהסביבה סוגרת עלינו וכי ידידי העבר הם אויבי ההווה והעתיד? מתי נדע שמערכת החינוך שלנו מוציאה לשוק רק מובטלים, הרפואה רעה והבניינים מתמוטטים (...) מתי נתעורר ונערוך את חישובינו על פי המציאות, ולא על סמך אשליות?" לפי קאסם, הכישלון בהתמודדות על אירוח המונדיאל הוא כישלון טוטאלי, סטירת לחי לנרטיב הלאומי שמצרים מנסה לטפח. מתברר כי אמות המידה המערביות הנוכחיות אינן מתאימות למצרים.

אבל גם מאחורי הדברים האלה עומד נרטיב. "תראה תראה מי מבקר את כישלון ההתמודדות על המונדיאל", מגחך פובליציסט מצרי שאינו רוצה להזדהות. "הרי אלה בדיוק אותם אינטלקטואלים שמתנגדים בכל כוחם לגלובליזציה, אלה שרואים בקריאה האמריקאית לרפורמה במדינות ערב התערבות גסה בתרבות ובחברה. פתאום הם נעלבים מן ההפסד במונדיאל. כלום אינם רואים את מה שמתרחש במצרים בכל השנים הללו? הפתעה נחתה עליהם? הרי מחר הם יעמדו בתור לקבל איזה שהוא פרס משר חינוך או מנשיא המדינה, אלה שאחראים ישירות לאותן סיבות שהביאו להפסד בהתמודדות".