האדום עשה את קשטן חיוור

קשטן עזב השבוע את הפועל ת"א. הוא היה כל כך זר שם, מכביסט בנשמתו. לפעמים זה אפילו הצחיק לראות אותו נתקל פעם אחר פעם בקיר האדום, נטול הנשמה והתכונות הנדרשות כדי להיות הישגי באמת. קשטן של השנים האחרונות הקרין יותר ויותר תסכול, נואש לראות איך כל מה שהצליח להוציא בקדנציה שלו בהפועל בזירה המקומית היה דאבל כבר בעונה הראשונה, ועוד שתי מכות כואבות מהולך הרכיל כשזה עבד בחיפה. כל כך הגיע לו לעבוד דווקא שם, במקום שכל כך הפוך ממנו. במכבי זה לא היה קורה לו.

קשטן איש רגיש, מקסים וחם, וההוכחה הכי בסיסית לזה היא שרוב האנשים חושבים שהוא ההפך. רוב האנשים בעולם, במיוחד הישראלים, הם מטומטמים. תענוג לבלות זמן במחיצתו של קשטן. הוא איש של עמל, של בית קפה מפעם, לא של קופי ברס שמתאימים למפגשים עיתונאיים מלוקקים. קשטן הוא המקצוענות והמקצועיות שכל כך חסרות בכדורגל, הוא בדיוק ההפך בכל המדינה הזאת. קשטן לוקח את הכדורגל ברצינות, כמקצוע, לא בתור כלי למניפולציות תקשורתיות וליחסי ציבור. ברוב שהוא כל כך רציני אין לו מושג איך להגיב למתקפת השאלות הגאוניות שנוחתת עליו אחרי המשחק, ואז יוצא שמעלילים עליו שהוא קר וקשוח. פרגוסון לא היה מגיב אחרת לתקשורת האופירה אסייגית.

לפחות מבחינה אחת, ובעצם רק ממנה, היה ראוי שקשטן יסיים את הקריירה שלו בתל אביב. כי מאז קיץ 96' למכבי ולהפועל יש בעלים מזן דומה, ושתיהן נפרדו ממנו בכיעור, ביחס כל כך הפוך ממה שהגיע לו. זה סמלי ומשקף כל כך את הכדורגל בביצה שכל זה קרה לו בשתי הקבוצות התל אביביות בזמן שמעמדו הציבורי והתקשורתי של היפוכו המוחלט, העסקן הלאומי, הלך ותפח. רק שכמו תמיד, הקהלים מייצגים את הנפש האמיתית של הקבוצות – האוהדים של הפועל היו אפסיים כהרגלם וקיללו את קשטן, בלי להבין שבעידן הבעלות הפרטית מאמנים כמוהו הם קורבנות של בעלי הקבוצות. המכביסטים ידעו תמיד שהקבוצה שלהם חטאה כלפיו והכירו בכניעה ובהרכנת ראש בקללת קשטן.

קשטן לבש אדום בטקס הפרידה שלו כמחווה לאוהדי הפועל, לא היה בצעד הזה מילימטר של חיבה למועדון או לבעליו. אדום לא יפה לקשטן. הוא עושה אותו חיוור. אז רק בינתיים להתראות דרור, והלואי שתשוב.