כהן דת

אתמול בערב, למשך שעתיים תמימות, התארח שגיא כהן, אחד מפרשני הכדורגל הבכירים בארץ בפורום הכדורגל של וואלה! ודיבר על הכדורגל בארץ, דרך אירופה, שחקנים בכירים, גמר ליגת האלופות ואליפות אירופה הקרבה. למה נפלה ריאל? לאן צריך בניון לפנות? מה יבריא את הכדורגל הישראלי ומי טוב יותר - פלא או מראדונה? ואלה! מביאה לכם את מיטב הדברים. מה נגיד? מי שלא בא – הפסיד.

הנושא הכואב ביותר עליו מדבר שגיא כהן הוא כמובן רמת הכדורגל ישראלי. על הירידה ברמה בארץ הוא טוען: הגורם העיקרי לירידה ברמה הוא הבגידה המתמשכת של קברניטי הכדורגל באוהדים. ראינו בגמר הגביע עד כמה הכמיהה לכדורגל ממשיכה להיות חזקה. תנו לנו קמצוץ של תקווה ונחזיר באלפי חופנים של אמונה. אבל הניהול כושל, ההתאחדות חדלת אישים והדג מסריח מהראש. אין שום דרך - ולא משנה כמה כשרון יש או אין בקבוצות - להעמיד ליגה ראויה לשמה כשהניהול כל כך גרוע. ובעייני, זה לא ייפתר עד שתהיה כאן התערבות פוליטית. הפוליטיקאים כבר הבינו שהתעסקות בספורט מביאה כותרות, אולי, לשם שינוי, הם יתאגדו ומהסיבות הלא נכונות, יעשו דווקא את המעשה הנכון.

הליגה הלאומית, למשל, אין ספק שהיא יותר מעניינת, העניין הוא שהיא לא מספיק טובה. ובעצם, זה חלק מהקסם שלה: אין קבוצות שיטתיות מאד, אין קבוצות צפויות, אין שום דבר בטוח. העניין הוא שזה מעניין אבל לא מאד יפה. ולכן, נוטים להתעסק רק בחלק של המתח והדרמה פחות בכדורגל.

על מכבי חיפה השנה: בקצור נמרץ (נמרץ מדי) הבעיה הייתה שרוני לוי ירש שיטת שמחק, וסגל שמותאם לשיטת משחק, שהוא לא היטיב להבין. חיפה שיחקה גם השנה מין 3-3-4, זו שיטה תובענית שמחייבת תרגול רב והבנה טובה של המאמן מבחינת התנועה של השחקנים. חיפה שיחקה בשיטה הזו, אבל עם חשיבה שמתאימה ל4-4-2 קלאסי, כך, למשל, העובדה שבאדיר בילה השנה כל כך הרבה זמן על הספסל מעידה, בעיני, שלוי לא היטיב להבין את השיטה שבה הקבוצה שלו שיחקה. בעיני, זו הסיבה העיקרית. אבל יש עוד לא מעט, בין השאר, רמת היריבות. לך תשחק כדורגל נהדר נגד עגלות.

שגיא מגלה: אני אוהד של מכבי נתניה. שיחקתי בקבוצות הילדים, הנערים והנוער של נתניה מ-1970 ועד 1978, ועדין יש לי פינה חמה למועדון. הסיבה העיקרית לירידתה של נתניה היא כשלון טוטאלי בניהול. נתניה נחלשה לא רק בגלל עזיבתו של רובן עטר, אלא גם בגלל עזיבתם של גאמן (הבלם) ושל עוד שחקנים. אבל בעיקר היא נחלשה מזה שבקיץ הבעלים שידרו לשחקנים תחושה של "עדיף שלא תצליחו בשביל גילי לנדאו, כדי שנוכל להיפטר ממנו" ובאמת, הם לא הצליחו. אחרי הפתיחה הכושלת, כרגיל, הכל הפך כבר להתקפי היסטריה ופאניקה בלתי פוסקים, החל מההגעה האומללה של אלי כהן וכלה בחלק מהחלטות הרכש. נתניה לא ירדה ליגה מסיבות מקצועיות, קשה לי לזכור כרגע מהראש מתי לקבוצה שירדה ליגה היו שלושה שחקני נבחרת בהרכב, נתניה ירדה בגלל כשל ניהולי זועק לשמים. מה נגיד? כואב הלב.

על הפועל פ"ת: בעיני, הבעיה הגדולה ביותר של הפועל פתח תקווה הוא שהיא הפסיקה לחלום. מה רוצים להיות שם? סתם קבוצה? עוד קבוצה שעוברת משנה לשנה, מספקת שחקנים למכבי חיפה, או קבוצה עם איזשהו ייחוד? ברור שבמצב הנוכחי, כשאין מי שישקיע סכומים מסדר הגודל של שחר, הפועל פתח תקוה לא כילה להתחרות באופן סדיר על האליפות. אבל נדמה לי שהבעיה הגדולה באמת שלה היא האופן שבו היא הופכת להיות כינור שני למכבי פ"ת. בלי אוהדים, עם מעט מסורת אבל בניהול שאפתני ומלא חזון האחים לוזון מראים איך אפשר לבנות בסיס טוב על הנוער הפתח תקוואי ומועדון שהוא, באופן עמוק, מועדון אופטימי. הפועל פתח תקווה חיה על תהילת העבר ועל אהדת העבר. הדבר הראשון שהיא צריכה הוא חזון עסקי וערכי לגבי זהותה העצמית. כי אם הפועל פתח תקווה היא רק ספר זיכרונות, אז יש לי תחושה שבאמת גורלה יהיה כגורל אלבום ההדבקות מנתניה.

"נבחרת ישראל, כמו נבחרות של ארצות אחרות מסדר הגודל שלנו, היא נבחרת שתלויה בכמות הכשרון הנתונה שיש בדור שחקנים. הדור הנוכחי הוא אחד מהפחות מוכשרים. הדרך להתמודד עם זה היא בעזרת שיטת משחק שתאפשר גם למיעוט הכשרון להזיק פחות. ההרכב האידיאלי בעיני, אם נניח שהשיטה היא זו של גרנט, יהיה: גרשון, בנאדו ובן חים בלמים. אנטבי ואורי אוזן מגינים. באדיר ואבי נימני קשרים באמצע, אפק בימין, בניון בשמאל, וחלוץ תבחר את מי שאתה רוצה, אני חושב שבגולן, החלוץ של מכבי פ"ת, יש קצת יותר מאשר בשאר. אבל חלוץ,כשאין מישהו שהוא הרבה יותר טוב מהשאר, אתה לוקח פשוט לפי מי שחם ברגע נתון.

בעיני הקריירה של ברקוביץ בנבחרת הסתיימה. ברקוביץ טוב רק כשהכל תלוי בו, ואז, הוא לא מספיק טוב כדי לסחוב את הנבחרת לאן שאנחנו היינו רוצים שהיא תיסחב. נימני צריך לשחק כי חייב להיות בנבחרת מישהו שאפשר להסתכל עליו ברגעים הקשים ובניון, עם כל הכבוד, הוא עדין לא שחקן כזה. מה גם שבשיטה הזו אתה צריך שחקן שיבוא מאחור ויאיים על השער ונימני עושה את זה טוב יותר מכל שחקן ישראלי אחר. הנבחרת לא יכולה לשחק עם שני בלמים באמצע, כי אין בארץ שני בלמים שיכולים לעצור שני חלוצים אירופים, אפילו לא את הצמד של קפריסין (שראיתם חצי ממנו במשחקים של פנתניאיקוס).

לגבי הצעירים שאינם מספיק טובים כיום לנבחרת: הפתרון איננו שילוב של צעירים וותיקים. לותיקים של הנבחרת יש אולי עוד שנה-שנתיים לשחק. האם הצעירים הלא מוכשרים יהיו אז שחקנים מוכשרים? כמובן שלא. ואז נימצא במצב הרבה יותר גרוע ולפרק זמן הרבה יותר ארוך. שחקני הדרג השני (הצעירים של היום) יתרגלו למעמד של שואבי עצים וחוטבי מים ואנחנו נישאר בלי נבחרת. הפתרון הוא לעשות מה שעושים באירופה: לבנות נבחרת שהיכולת הטאקטית שלה והבנת המשחק שלה יחפו, ולו במעט, על חוסר הכשרון, כך, תהיה לישראל נבחרת גם בעוד שלוש וארבע שנים. כי למרבה הצער, לא נראה שבנבחרות הצעירות גדלה איזושהי מסה אמיתית של כשרונות.

אבל יש עוד בעיה: כי כשרונות נולדים, השאלה מה אתה עושה עם החצאי-כשרונות. וכאן יש סיפור של הזנחה מתמשכת. שוויץ, ארץ מסדר הגודל שלנו, עמדה לפני כמה שנים באותו מצב כמונו: דור רע, חוסר תקוות, חוסר עניין בנבחרת. התשובה הייתה הקמת נבחרות אזוריות שבהן יטופחו הכי טובים שיש. התוצאה היא שתי נבחרות שוויצריות מעולות עד גיל 17 ועד גיל 21. להם יש עתיד. ולא שנולדו שם כשרונות מדהימים: פשוט הפכו את מעט הכשרון שהיה שם בעבודה קשה ובתכנון מראש, לנבחרות סבירות. וכאן הכשל הגדול של ההתאחדות: עד שלא תהיה עבודה מסודרת עם נבחרות נוער אזוריות וטיפוח מחוננים בעזרת מאמנים מעולים במסגרת של פנימיות ארציות, לא נתקדם לשום מקום. אבל נדמה לי שהבעיה המרכזית של נבחרת ישראל הנוכחית היא שמעולם לא הייתה לנו נבחרת שנתלו בה כל כך מעט תקוות. אנחנו לא מצפים מהנבחרת הזו לכלום. ויש להניח שכלום זה בדיוק מה שנקבל.

מכאן עבר שגיא לדבר על אישים בולטים בכדורגל הישראלי, על פי שאלות הגולשים. על הפרידה מקשטן: העזיבה של קשטן, בעיני, נעשתה שנה אחת מאוחר מדי. כרגע הוא השאיר בהפועל תל אביב עיי חורבות. אם הוא היה עוזב לפני שנה, כל מאמן שהיה מגיע היה מתנה את הגעתו בהשארתם של, לפחות, לוז וטועמה ובוודאי במשא ומתן יותר רציני עם אפק, ואז תחשבו איזה בסיס לקבוצה היה בבלומפילד. לגבי הפגיעה - זה כבר עניין סובייקטיבי. אבל בעיני, ואנחנו תראה את זה עכשיו בקיץ כשקבוצות ייפרדו ממאמנים, אין לו הרבה על מה לבוא בטענות. זה שזה היה יום קודם בעיתון? הוא יזם את ההפיכה של המחלוקת לפומבית. זה שבנו, תומר, פוטר גם הוא? תזכירו לי בבקשה מה היו ההישגים המקצועיים של תומר קשטן לפני שהוא הגיע להפועל שבזכותם הוא קיבל את המינוי? אף פעם לא נעים לעזוב מקום עבודה, ותמיד נשארים משקעים. אבל בסטאנדרטים האיומים והנוראים של הכדורגל שלנו, זו הייתה, בעיני, פרידה מכובדת.

על גיורא שפיגל: השאלה לגבי שפיגל מאד פשוטה: עד כמה, למרות שהוא לא מאמן בפועל, הוא נשאר מעודכן וחדשני. יש לי תחושה שהיום שפיגל כבר לא באמת מעונין להתחיל דרך דוגמת זו שהוא עשה עם הפועל פתח תקווה בזמנו, או עם בני יהודה או אפילו עם מכבי חיפה. אבל, אם הוא ממשיך להיות בקיא בכל החידושים, ממשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות בעולם הכדורגל בהחלט אפשר להניח שאם הוא יחזור לאמן תהיה לו השפעה טובה על כל קבוצה אליה הוא יגיע. גיורא ידע לאמן וזה לא משהו ששוכחים כל כך בקלות.

על איציק זוהר: בנבחרת הנוער ובאולימפית איציק זוהר היה הקשר ההתקפי הפותח, הרבה לפני ברקוביץ, ועוד לפני שבכלל שמעו על רביבו. כך שיש משהו בטענה שהוא מפוספס. מצד שני, זוהר היה תמיד גאון עם הכדור אבל שחקן עצלן בלעדיו. ברגע שהכדורגל התקדם, ולרע מזלו של זוהר זה קרה בדיוק במהלך הקריירה שלו, ומה שאתה עושה בלי הכדור הפך להיות חשוב לא פחות ממה שאתה עושה עם הכדור, כל הכשרון הענק שלו, והאיש היה לא רק שחקן מוכשר בצורה יוצאת מגדר הרגיל אלא גם אתלט מדהים (פעם, כשהוא היה בשיאו, שיחקתי אתו כדורסל, ואתה פשוט לא יכול להאמין איזה ניתור ואיזה צעד ראשון מהיר היו לו) פשוט לא בא לידי ביטוי.

על יוסי בניון: יוסי הוא כשרון טבעי אדיר, שלמרבה הצער גדל והתקדם בלי שבשום שלב איזשהו מאמן עצר ואמר לו: "עכשיו מתקנים ליקויים". הוא יכול להתקדם עוד לא מעט, אבל בשביל זה הוא צריך מאמן שיראה בו פרויקט. תראה, שחקנים כמו בניון הם בעיה למאמן: מצד אחד, המשחק האינסטינקטיבי שלו כל כך טוב, כל כך מסוכן ליריב, כל כך מפתיע, שאתה חושש להתערב מפחד שהוא יאבד את הספונטניות. מצד שני, בניון הגיע, מבחינת מיצוי הכשרן הטבעי שלו, פחות או יותר למקסימום. עכשיו, כדי להתקדם, הוא צריך שלמישהו תהיה הסבלנות הדרושה ללמד אותו ביסודיות כדורגל. זה לא קורה בסנטאנדר, ואם אני בניון, הייתי עובר היום לשנתיים לליגה הצרפתית כדי ללמוד ולהתקדם. אחר כך, רק השמים הם הגבול

מכאן עבר שיא לדבר על הנושא האוהב עליו יותר וגם, ביננו, המעניין הרבה יותר: מהנעשה באירופה. לקראת גמר האלופות ביום שלישי הקרוב, טוען שגיא: מונקו צריכה לשחק כרגיל, עם שני החלוצים הרגילים. הסגירה שלה במרכז המגרש מבוססת על זה שאחד החלוצים שלה לוקח את המגן בצד בו הוא נמצא, והקשר שמשחק באותו צד נכנס לאמצע לעזור לקושטיניה ודקו. אם מונקו תפתח עם שני חלוצי חוד באמצע, היא תפסיד את מרכז המגרש ותתקשה מאד להיכנס למשחק. פורטו היא קבוצה קשה ומה שהיא לוקחת, מבחינת קצב ושליטה, היא לא מחזירה. אפילו לא נגד מנצ'סטר יונייטד. וצריך להוסיף עוד נתון חשוב אחד: המצב בו שתי הקבוצות מגיעות לגמר. הן קצת עייפות וקצת שחוקות וכאן ייכנס פן שעוד לא ראינו משתיהן, היכולת לתפקד בנסיבות כאלה. אני מאד מקווה שיהיה משחק מעניין. מגיע לנו אחרי השנה שעברה, לא? פורטו פיבוריטית כי היא קבוצה קשה יותר. הרבה יותר קשה לשחק נגדה והיכולת שלה לכפות צורת משחק שמתאימה לה טובה מזו של מונקו. מצד שני, אם יש משהו שלמדנו בליגת האלופות השנה (ולא רק בליגת האלופות, ולא רק השנה) זה שאם פורטו פיבוריטית, אז בטח מונקו תנצח.

לקראת יורו 2004 והמארחת פורטוגל: היורו הוא כבר סיפור הצלחה של פורטוגל. לא רבים יודעים את זה אבל רוב האצטדיונים בדרום אירופה נבנו על ידי דיקטטורים. פרוייקט הבניה של פורטוגל לקראת היורו הוא הפרוייקט היזום הגדול ביותר של מדינה דמוקרטית בדרום היבשת מאז ומעולם. מסתבר שגם דמוקרטיות יכולות לבנות. מעבר לזה, בפן המקצועי אני קצת מודאג. הדור הוותיק של הכדורגל הפורטוגלי עדין לא הוכיח יכולת עקבית להתמודד בטורנירים גדולים (למרות ההצלחה הפנומנלית ביורו הקודם) ולמרות זאת, סקולארי הימר עליו. יהיה מעניין לראות איך פיגו יגיע מריאל (לדעתי: מפורק) ואיך רוי קושטה יסתדר עם דקו (לדעתי: לא יסתדר) הדור החדש פחות מוכשר מדור הנפילים היוצא אבל אם סקולארי ימצא תמהיל מדויק, ואין לי אותו כרגע בראש, אולי זה ילך. ודרך אגב, מאד התאכזבתי לראות שהוא לא זימן את פדרו מנדש מפורטו, שים לב אליו בגמר, אתה תהנה ממנו.

על השינויים בכדורגל האירופי: רוב השינויים האחרונים היו נפלאים. לא רק בגלל תרומתם לכדורגל, אלא גם בגלל תרומתם לחזון של חברה אזרחית צודקת באירופה. חוק בוסמן, היחס לשחקנים ממדינות העולם השלישי ועוד כמה שינויים מהסוג הזה גרמו לכך שמערכת העבודה בכדורגל האירופי היא, כנראה, ההוגנת ביותר שבנמצא וזו שמעניקה את מירב האפשרויות לאנשים צעירים. מעבר לזה, מהפן המקצועי, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך: נכון לעכשיו, רוב השינויים המבניים האלה נוצלו על ידי הקבוצות הגדולות כדי ליצור הגמוניה (ראינו את מרוצי האליפות בספרד, באטליה, באנגליה, בצרפת: תמיד אותם שמות) אם זו תהיה התולדה, זה יהיה די מצער.

אף אחד לא רוצה שכל הליגות יראו כמו בסקוטלנד. לדעתי, עדין חסרים מנהלים מדור חדש, שיבינו את משמעות השינויים ויעזרו בהם כדי לבנות קבוצות טובות בהרבה פחות כסף, כמו שנעשה השנה בפורטו ובמונקו. ונדמה לי, לכן, שליגת האלופות השנה הייתה חשובה במיוחד: דווקא בעונה שבה כמעט כל התארים הגיעו לחשודים הרגילים, ליגת האלופות הציגה את הדגם שאולי יהיה דומיננטי בקבוצות הדרג השני בעשור הבא. לגבי המבנה של ליגת האלופות, אני אהבתי יותר את המבנה הקודם, עם שני סיבובי בתים. ככה, לטעמי, יש פחות מדי משחקים ופגרות ארוכות מדי.

על גמר הגביע האנגלי בשבת: התחושה שלי היא שמנצ'סטר יונייטד תנצח. יש גבול כמה הפתעות יכולות להתרחש בעונה אחת. וחוץ מזה, למרות שמילוול היא הקבוצה החלשה, אני מתקשה לפתח סימפאטיה כלפיה. לפני קצת יותר מעשרים שנה, שכלידס הייתה בליגה השניה, נסעתי פעם ללידס לראות משחק בינה לבין מילוול באלאנד רואד. אני זוכר את זה כחוויה טראומטית. גם בשנות השמונים שהיו רוויי חוליגניות, האוהדים של מילוול היו יוצאי דופן בשכרות ובגסות שלהם. בדרך כלל יש חן מסוים (קצת סוטה, אבל חן) אפילו באוהדים האנגלים הקשוחים ביותר, באלה של מילוול לא הצלחתי למצוא את החן הזה. מצד שני, בתור אוהד לידס אני לא יכול להיות בעד מנצ'סטר יוניטד, כך שכנראה לא תהיה לי ברירה אלא לאהוד את האנשים שחשבו אז שזה נורא מצחיק להפוך את כל דוכני המזון המהיר בדרך מהרכבת לאלאנד רואד.

שגיא גם התייחס פרטנית לשחקנים וקבוצות באירופה עליהם נשאל. על ריאל מדריד הוא טוען: ריאל צריכה להביא שני בלמים ברמה עולמית, ושני קשרים דפנסיביים טובים. הבעיה של ריאל השנה הייתה שלא היה לה חוט שדרה: כשהעניינים התחילו להסתבך, היא לא הייתה מסוגלת להוציא אפילו תיקו. מצד שני, גם במשחקים הרעים, היו תמיד 10-15 דקות שבה ריאל שלטה והגיעה למצבים. מה שהיא צריכה זה להבטיח שהמשחקים לא יוכרעו ברגע שהיריבה שלה עוברת פעמיים את החצי, ולתת לעצמה סיכוי טוב לשחק גם כשלא הולך. ריאל של השנה נבנתה על בסיס ההנחה האידיוטית שתמיד יהיה טוב, וזה לא רציני.

על רייקארד - אני חושב שרייקארד פשוט הגיע לנקודה של ייאוש שבה הוא אמר לשחקנים, יאללה, תעשו מה שאתם יודעים. ובאמת, כמות הכשרון שיש שם, בתוספת לזה שאין שום דבר מצליח כמו ההצלחה, הובילו לחצי עונה חלומית. העניין הוא שאני כמעט משוכנע שאפילו רייקארד לא יודע למה זה עבד ואת העניין הזה נדע כשיפסיק ללכת וכשיתברר שמאחר ולא הוא זה שבנה את הקבוצה המצליחה, הוא גם לא ידע איך לתקן.

על שבצ'נקו - באפן אישי, שבצ'נקו הוא אחד החלוצים האהובים עלי בעולם. יחד עם, אם להזכיר רק שני שמות, ראול והנרי. מצד שני, אני לא חושב שהוא יכול לתפוש מקום כאחד הגדולים בהיסטוריה, כי כל הגדולים היו גדולים גם בליגה וגם בנבחרת. שבצ'נקו הוא מישהו כמו ג'ורג' וואה: חלוץ ליגה איטלקית ענק, שהנבחרת החלשה שלו מונעת ממנו תהילה במישור הבין-ארצי. ואי אפשר להיות מהגדולים בהיסטוריה - משהו כמו אוסביו או ואן באסטן - בלי להצליח בשני המישורים.

השאלה ששגיא הכי אהב הייתה איך בונים קבוצה? להלן התשובה: "השאלה הזו היא שאלה נהדרת, ולפעמים, בלילה כשאף אחד לא רואה, אני שואל את עצמי את אותה שאלה. נורא קשה לי לענות על זה בפורמט המצומצם של פורום, אבל אני אנסה. בעיני, המפתח לקבוצת כדורגל בריאה היא משהו שניתן לכנות משוואת כוחות: כלומר, מערכת יחסים שבה להנהלה, למאמן, לשחקנים ולאוהדים יש תפקיד ברור של איזון הדדי. אם האיזון הזה נפגע (כמו בריאל השנה, שבה ההנהלה רוקנה מתוכן את תפקיד המאמן) המתח הפנימי מרסק את הקבוצה. בנוסף, כמובן, קבוצה טובה היא קבוצה שנטועה במסורת של המועדון שלה ובמסורת של המקום שבו היא נמצאת. לא יכולה להיות קבוצה קטלונית שלא תשקף ערכים והעדפות קטלוניות, בדיוק כמו שלא יכולה להיות יובה שלא תתחשב במסורת של המועדון. זה ממש על קצה המזלג.

על השאלה האם צריך לשלב אוהדים בניהול קבוצות? בהחלט. השאלה היא רק איך. ראשית, איזה מבין הארגונים שמייצגים אוהדים, למשל, יהיה זה שיזכה למעמד הרשמי? זה שמאגד הכי הרבה אוהדים או זה שעושה הכי הרבה בעיות לבעלים ומשתלם להשתיק אותו? או, אולי, זה שתומך באופן עיוור בכל ההחלטות של הבעלים? הבעיה המרכזית היא לא מעמד לאוהדים בניהול הקבוצה, הבעיה המרכזית, בוודאי בארץ, היא ההתארגנות של האוהדים. אין בארץ היום אף ארגון אוהדים שיש לו מה להציע - מבחינת הדומיננטיות בקרב הקהל המשלם ומבחינת ההתארגנות והיכולת לתרום. אז לפני שהאוהדים מתחילים לנהל את הקבוצות שינהלו את עצמם. ברגע שיהיו ארגונים מוכרים על הכל, מסודרים, שהוכיחו שהם מסוגלים לנהל את עצמם, הבעלים ישמחו לשתף אתם פעולה. בינתיים יש רושם שהתארגנויות של אוהדים הן, לעתים קרובות מדי, התארגנויות נגד התארגנויות אחרות של אוהדים. וזה, כמובן, לא פרודוקטיבי.

ואיך אפשר בלי השאלות הקלאסיות: השחקן הטוב בעולם כיום - לטעמי, זינאדין זידאן. שחקן העבר הטוב ביותר, בעיני, הוא אלפרדו די סטפנו, ומבין פלה ומראדונה מעדיף (תחזיקו חזק) את מארדונה.

לסיום, שגיא לא ממש מתלהב לדבר על עצמו אבל ענה בכל זאת לשאלת הגולשים: מדובר בסוג שונה לגמרי של עיסוק – כתיבה ופרשנות, ואני נהנה לעשות את שני הדברים. כתיבה, בעיני, היא דרך לאגן את מה שאני חשוב, לעשות קצת סדר בכאוס, טלוויזיה, לעומת זאת, זה הרבה יותר שואו-ביזנס, הדברים צריכים להיות חדים יותר, פשוטים יותר ומידיים יותר. קשה לי נורא להשוות, הייתי שמח להמשיך ולעשות את שניהם. האם זה יותר מדי? סי. אל אר. ג'ימס הטרינידדי נחשב לגדול עיתונאי הספורט במאה העשרים. הוא כתב על קריקט, כתב ספרים (בהם האוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "מעבר לגדר") והוא כתב שורה נפלאה: "מי שיודע רק קריקט" הוא כתב "לא יודע קריקט".

המקצוע האקדמי שלי הוא לא סתם היסטוריה: אני היסטוריון של מדע. הדרישות במקצוע הזה הן שליטה טובה מאד בידע המדעי ובחשיבה המדעית ויכולת לעבוד בכלים של ההיסטוריון. כלומר, לשלוט גם בהם באופן מוחלט. תמיד נראה לי משעמם וצר אופק לעסוק רק בתחום אחד ונדמה לי שהימים שבהם מומחה היה מי שידע יותר ויותר על פחות ופחות הולכים ונעלמים מהעולם. כתיבה, כמו כל דבר אחר, צריכה להימדד על פי התוצר ולא על פי עקרונות: אם פרשנות הכדורגל טובה, יופי. אם ביקורת האוכל טובה, יופי. אם לא, אז מה זה משנה אם הדבר האחר שאני עושה הוא היסטוריה של המדע או צפייה אינסופית בסימפסונים? אם זה לא טוב, זה לא צריך להתקיים. בלי שום קשר לדברים אחרים. ואם זה טוב, זה צריך לשגשג, שוב, בלי קשר לדברים אחרים.

על מודי בר-און אתם שואלים? החיים בלעדיו היו, ללא ספק, עצובים יותר.