הכדורסל חייב להקיא את אנשי שררה

יעקב ג'ינו הוא מורה לחינוך גופני, ב-15 השנים האחרונות לימד בתיכון כצנלסון בכפר סבא והקים מגמת כדורסל. כשהבוס שלך הוא לני רקנאטי, כדאי שיהיה מאחוריך חוף מבטחים. פרשת רקנאטי היא לא רק אחת המכוערות שזכורות בכדורסל הישראלי, היא גם אחת המדאיגות. כל מי שהכדורסל יקר ללבו כמה לראות יותר אנשי ממון משקיעים בענף. מרוב התלהבות, אנחנו שוכחים את הסכנות שההון והעוצמה מביאים אתם, שהרי בעל המאה, כידוע, הוא גם בעל הדעה. במקרה של רקנאטי, חבל שלצד המאה והדעה אין ולו שמץ בושה.

ג'ינו הוא אחד המאמנים ההגונים והמוכשרים בכדורסל הישראלי. בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בליגת העל הוא הדהים את הענף. התקשורת הטובה שלו עם מאיר טפירו סייעה לטפירו להפוך לשחקן שונה ממה שהכרנו עד היום, הבוסמנים (מי שמע על מרכוס נוריס?) והזרים (לי מת'יוס!) שבחר היו פגיעות בול, ועם הרכב מצומצם בני השרון רצה כל העונה בצמרת הגבוהה והדיחה את מחזיקת היול"ב קאפ בדרך לפיינל פור הישראלי. לבעל הבית זה לא מספיק. הוא כבר הודיע שג'ינו לא ימשיך בעונה הבאה, כי מה זו ההצלחה של הקבוצה מול הדקות של הבן שלו.

רקנאטי מנסה לעטוף את ההתערבות הכוחנית שלו בטענה כללית על אי ניצול הספסל. למען האמת ההיסטורית, הספסל של בני השרון כולל השנה את יריב רוקני, שהתרומה המקסימלית שלו בליגת העל יכולה להתבטא בשלוש דקות וחמש עבירות, בגיא פניני, כישרון לא מלוטש, ובטל רקנאטי, שומר נמרץ ששיחק תשע דקות בערב, שבהן תרם 1.3 נק' עם 13% מהשלוש (2 מ-15 בכל העונה), נתונים שהופכים אותו לשחקן לגיטימי בלאומית ב'. אפשר להתווכח אם העונה המאכזבת של איתי לב היא תוצאה של קרדיט מוגבל או להיפך, אבל למאמנים מותר גם לטעות. אלא אם כן, כמובן, הם מושיבים את הבן של בעל הבית על הספסל.

בגבור הסערה אסף רקנאטי הבן את חפציו וטס לדרום אמריקה. בבני השרון אומרים עליו שהוא בחור נחמד שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. היה שם השבוע גם מי שאמר שלכאורה הוא נסע בגלל המאמן, אבל בעצם ברח מהאבא. על יעקב ג'ינו כבר איימו שהקריירה שלו גמורה, שיהיה מי שידאג ששום קבוצה לא תחתים אותו. צריך לקוות שהכדורסל הישראלי יהיה מספיק חכם כדי לשמור על נכסים כמו ג'ינו ולהקיא מתוכו אנשי שררה כמו רקנאטי, כי עדיף כדורסל בלי כסף על פני כסף בלי כדורסל.