מנוף או תרמית

מדינה שלמה הזדרזה לחגוג עם סכנין את הזכייה בגביע המדינה, כאילו יש לה חלק בו. מדינה שלמה אימצה את סכנין, כאילו תמיד רצתה בה. מדינה שלמה הרגישה שסכנין היא הדרך הכי קלה לכפרה.

זאת יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה, אבל זאת גם עלולה להיות המשכיות לתרמית ענק. את הניצחון של סכנין חייבים לקחת בפרופורציות הנכונות, לחגוג כרגע אבל לחכות ולראות אם יהיה לכך המשך. בספורט, אבל בהרבה יותר. אין כאן המצאה ישראלית, אלא תופעה עולמית בה הספורט מנוצל לצרכים פוליטיים וחברתיים, שאינם מיטיבים עם המנוצלים החוגגים לרגע. ג'ורדן וטייגר וודס, למשל, עזרו לאמריקה להעביר את תחושת האשם לפתחם של השחורים, זידאן היה חלק מרכזי ברמייה הצרפתית כלפי המהגרים. המנגנון ההגמוני לא מחמיץ הזדמנויות מעין אלה.

אם מדינת ישראל באמת רוצה בסכנין ובמגזר הערבי כחלק שווה ממנה, אסור שהדבר יתמצה בדילמה שבין הכותרת "מברוק" ל"סחתיין". אסור שהוא ימשיך להתלבט אם חדירת המגזר הערבי לחייו היא בחזקת הגירה או פלישה. השתלבות, חייבים להבין, היא משהו שנמשך יותר מתשעים דקות, לחיצת יד לנשיא וטלפון מראש הממשלה.

אומרים על הספורט כי הוא מראה מצוינת לחברה בה הוא מתקיים, טוענים גם שהוא יכול לשמש זרז לשינויים חברתיים. הניצחון של סכנין נתן לנו הזדמנות למצוא דמות יפה יותר במראה, אבל אם רוצים לראות אותה ניבטת שוב ושוב הוא חייב לשמש כזרז לתהליכים נוספים. אחרת המסקנה תהיה פשוטה וכואבת: עד לפני שנתיים גביע המדינה היה מפעל משעמם ועכשיו הוא הדבר הכי מעניין כאן, אלא שהוא הפך גם להכי מסוכן. בעיקר כי יש בו מימד ממכר של אשליה. כרגע ניתן לברר פרטים בעניין אצל הפועל ר"ג, אסור שבשנה הבאה יצטרף אליה המגזר הערבי.