הרגע בו חיבקתי את אחמד טיבי

נתחיל מהסוף. כשהתעוררתי יום למחרת משחק הגביע, עדיין סחוט מעייפות מהיום שעבר עלי קודם לכן, הצטערתי מאוד רק על דבר אחד: איך בסופו של דבר פספסתי את ההזדמנות ליסוע לסכנין. איזו טיפשות זו היתה ליסוע הביתה, במיוחד אחרי שראיתי את התמונות בטלוויזיה ובעיתונים.

אחרי המשחק התלבטתי קשות. מצד אחד, הלב אמר לי שערב/לילה כזה אסור לפספס. מצד שני, תיארתי לעצמי שנסיעה כזו, שללא פקקים אורכת שעתיים, בטח תיקח הפעם פי 3 יותר ובהתחשב בזה שהשעון הראה כבר 22:00, היה לי ברור שאת הדרך חזרה אני אאלץ לעשות בשעות הבוקר. הלכתי עם הראש וטעיתי. קיבינימט העייפות, קיבינימט הכתבה שהבטחתי לעורך שלי לסיים עד שעות הלילה. אירוע שכזה הוא באמת אירוע של פעם בחיים ומי שלא שם – פשוט לא קיים. אוי, כמה שדקארט צדק.

אני אוהד בית"ר, ואם הקבוצה שלי היתה שם בר"ג במקום הפועל חיפה, אז ברור שהייתי רוצה שהיא תנצח, אבל אין לי ספק שבסוף המשחק הייתי מניח את הצעיף הצהוב בצד ולערב אחד הופך לסכניני. סכניני בנשמה.

את יציע העיתונות זנחתי כבר בסביבות הדקה ה-70, כשסכנין עלתה ל-1:2. לא יכולתי לשבת בעמדה מול שולחן עם דף ועט. בדרך כלל אני די נהנה מהנוחות של יציע העיגולדים, אבל הפעם הייתי חייב לספוג את האווירה מהכי קרוב שאפשר, להתחבר אל האוהדים, וכן, גם לשמוח. להתרגש. לתפוס את הראש ולהרגיש שותף. להיות חלק מחוויה של פעם בחיים. הדבר דרש ממני לקפוץ מעל מחסומי ההפרדה בין שני היציעים ודין ודברים קצר עם המאבטחים, אבל בערב שכזה אף אחד לא היה יכול לעצור אותי.

בשער השלישי של סכנין העיניים שלי כבר הופנו לעבר יציע 2 שמעליי. לא שמתי לב אפילו מה קורה סביבי ותוך שניות, בעזרת מרפק לא מכוון של אחד האוהדים שהשתולל לידי, מצאתי את עצמי נופל מהכסא עליו עמדתי ונוחת על הרצפה. הוא עזר לי לקום ביקש אלף פעמים סליחה. "מה סליחה?", עניתי לו, "בערב כזה אתה לא צריך לבקש סליחה מאף אחד. זה היום שלכם, זו החגיגה שלכם. מגיע לכם לחגוג, מגיע לכם לזכות".

כשסכנין כבשה את הרביעי כבר לא עמדתי בזה. לא ייאמן (כבר אמרתי שאני אוהד בית"ר?), אבל בספונטניות רגעית מצאתי את עצמי משחרר זעקת "יש". האמת שאת אותה זעקה שיחררתי גם בשער של הפועל ת"א מול צ'לסי אבל זה לא אותו דבר, זה אפילו לא דומה. פתאום אותו אוהד, שבשער הקודם הפיל אותי, הושיט לפני את שתי ידיו, מחכה לחיבוק. לא היה אכפת לו אוהד של איזו קבוצה אני, מה מעשיי ומאיפה באתי. אפילו את שמו אני לא יודע, אבל חיבוק נתתי לו מכל הלב.

עד שריקת הסיום של דני קורן העיניים שלי כבר היו רטובות. עמדתי שם סהרורי לחלוטין. עבודה עיתונאית גרידא כבר לא יכולתי לעשות ועכשיו העורך שלי בטח יידע שלסיקור של ארועים שכאלה – אני לא האדם המתאים. חברים איתם דיברתי, כאלה 'משלנו' – אוהדי בית"ר ומצביעי ימין מסורים, לא הצליחו להבין, אבל אני בטוח שבאווירה שהיתה בתשע בערב באיצטדיון ר"ג, גם ברוך מרזל היה צועק 'יאללה סכנין'.

כשזיקוקי הדינור נורו לאוויר עם הנפת הגביע הרגשתי כאילו אני עצמי זכיתי בגביע. טירוף, אני יודע. השחקנים התקרבו חזרה אל יציע המוזמנים ופתאום אני, כמו ילד בן 13, מת ללחוץ להם את היד, לראות את הגביע מקרוב, לגעת בהיסטוריה. איצ'ה מנחם, יחד עם שאר מנהלי ההתאחדות, עשו את הדרך חזרה מכר הדשא תוך שהם עוברים מטר ממני. אחריהם השתרכו חברי הכנסת הערביים. עם פתיחת המחסום קפצו עליהם עשרות מיושבי היציע בחיבוקים ונשיקות. אחמד טיבי קצת נבהל מהמהומה וזז שמאלה כדי לפנות דרך, בדיוק אל המקום בו עמדתי. הוא מכיר אותי היטב בפנים מעבודתי הקודמת ב'ערב חדש' והחיוך המנומס ביננו היה בלתי נמנע. הושטתי לו יד בנימוס, אבל בתוך ההמולה והדחיפות כמעט שוב נפלתי, הפעם עליו. תוך כדי כבר לחשתי לו באוזן, "מברוק אחמד".

ביציאה זיהיתי בזוית העין את מונדאר חליילה, דובר הקבוצה. "וואלה מונדאר", אמרתי לו, "אתה זוכר איך בתחילת העונה, כשהיינו אצלכם, אף אחד לא האמין בכם וצחקנו על זה שחברי ההנהלה יושבים בפנצ'רייה מקומית וזה שהמשרד שלך בכלל נמצא בסניף קופת חולים בעירייה?". עכשיו גם קבוצות כמו מאיורקה, פארמה, לאציו וניוקאסל יצטרכו להכיר את הפנצ'רייה - ואת סניף קופת החולים.