כל הלילה זיקוקים, בדרבוקות הם נותנים

הניצחון הזה הוא היום הכי שמח בחיים שלי - ואני כבר בן 68", הכריז אתמול חמיד חוסיין גנאים. מסביבו, בכיכר המרכזית של סכנין, רקדו אלפי בני אדם, זמן קצר אחרי זכיית קבוצת הכדורגל העירונית בגביע המדינה, שהוגדרה בעיר כ"היסטורית". בני סכנין ניצחה את הפועל חיפה מהליגה הלאומית 1:4.

ואיל שקור, מורה בבית הספר בעיר, עמד במרכז הכיכר, כשבנו על כתפיו. "הלוואי שהייתי יכול להתפצל היום בין סכנין לרמת גן", אמר, "החלטתי להישאר בסכנין כדי לא להחמיץ את החגיגות האלה. את הגביע הזה אנחנו מקדישים לכל מי שהטיל ספק בסכנין". לדברי שקור, במשך כל יום הלימודים דיבר הצוות החינוכי עם התלמידים על הכדורגל ועל היותו דוגמה לסובלנות. לדבריו, "עכשיו אנחנו נייצג את המדינה באירופה - ואני מאמין שנעשה את זה בכבוד".

קודם לשמחה ולחגיגות היה גם משחק כדורגל. משחק שעד הדקה ה-65 נראה בסכנין אבוד. במסעדה הסמוכה לכיכר, שנקראת "החלוץ" לכבוד חלוצי קבוצת הכדורגל לדורותיהם, נשמעו קולות ייאוש,

עקבות ההחמצות של שחקני ההתקפה בקבוצה. רוב צופי הטלוויזיה במקום היו תושבי האזור, שלא הצליחו לנסוע לרמת גן. הם הגיעו מכמאנה, מסלמה ומיודפת. בדקה ה-65 הצליחה סכנין להשוות. השינוי במצב הרוח קיצוני: מכוניות ראשונות דוהרות ברחוב הראשי וצופרות לאות שמחה. לפתע פותחים בריקודים סוערים במסעדה, ועולה תחושה כי אין כוח בעולם שינצח הערב את סכנין. "עזוב סכנין, זה שמחה לכל הצפון", אומר טל קורן, "אני מרגיש כאילו יודפת זכו בגביע".

כשסכנין עולה ליתרון 1:2, כמה דקות לאחר מכן, נורים זיקוקים ראשונים לשמי העיר. יומנא גנאים אומרת שבעיר חיכו לרגע הזה כמעט 60 שנה. "עכשיו ידברו עלינו לא רק במובן השלילי, של יום האדמה והפגנות", היא אומרת, "אני מאמינה שזה ישנה את התפישה. אנחנו חלק מהמדינה, רוצים להיות חלק, לחיות ביחד, אבל לא תמיד מבינים אותנו. אולי דרך הכדורגל יראו את הפרצוף האמיתי שלנו".

סכנין מבקיעה עוד שני שערים, אבל כבר אין רבים שרואים אותם - החוגגים ממלאים את הכיכר, והשמיים כבר מוארים בעשרות זיקוקים. "הקבוצה בשבילי זה אבא ואמא וילד, היא כל החיים שלי, הנשמה שלי", אומר עיסאם חלילה, כשהוא רוקד עם הנערים מיודפת. ואיל שקור מוסיף: "זאת עיר של כדורגל, ברזיל בקטן. הכדורגל זורם לנו בדם, מכפות הרגליים ועד לראש".

לכיכר מגיעים עוד אלפים. אלו הם המעטים שלא נסעו למשחק ותושבים אחרים מהגליל. ויסאם רינאווי ממע'ר אומר כי בכפר שלו יש חגיגות, אבל הוא העדיף את זאת שבסכנין. "זה ניצחון עצום לא רק למגזר הערבי, אלא לכל הצפון. אל תאמינו יותר לדברים הגרועים שאומרים על סכנין, צריך רק לראות את שמחת החיים שיש פה", הוסיף. גם איתמר וילנץ מכמון, שמצטרף למעגל הרוקדים, מציין את השמחה: "זה פשוט כיף לראות את השמחה הזאת, זאת הסיבה שבאתי הנה". חברו, עומר רדעי מגילון, אומר ש"זה מאחד בין כולם ומראה שבעצם אנחנו אותו הדבר".

בדארנה שאהר, שהגיע מעראבה השכנה, אומר ש"סכנין זאת קבוצה ישראלית, חלק מהמדינה, ואני רוצה שהמדינה תתמוך בנו. אני מאמין שבזכות הכדורגל יראו את החיים האמיתיים פה".

סמיר עואודה שהגיע מכפר כנא אומר ש"הניצחון הוכיח שלמרות הקיפוח והמצב הקשה אפשר להגיע להישגים. אנחנו יכולים להצליח ולהצטיין למרות האפליה שקיימת. זו דוגמה לצעירים שעם אמונה אפשר להגיע להישגים, אפשר לפרוץ דרך. היום בא יום שאפשר להרים את הראש ולשמוח". עואודה טוען ש"כל הזמן מנסים להדביק לערבים סטיגמה שהם בכיינים ושהם לא רוצים להשתייך למדינה. היום הוכחנו שאנחנו חלק מהמדינה. היום הוא גם נקודת אור, אם אפשר למצוא את האור דרך הספורט זה גם טוב. אם לא היו מקשים עלינו היינו מגיעים להישגים בעוד תחומים. אבל זה עוד יגיע".

גם מוחמד חמיד גנאים רואה בניצחון ציון דרך היסטורי. "זה ההישג הראשון שלנו. לצערי קשה לנו להגיע לעוד הישגים, אבל הספורט הוא התחלה ופריצת דרך לעתיד".

שקור נרגע לרגע ואומר שהוא "חושש שכשיגמרו החגיגות נחזור למציאות, והיא מאוד עגומה. יש אבטלה ומשבר עמוק ברשות המקומית. הכדורגל פשוט עוזר לשכוח לרגע את המציאות".

עד המחצית השנייה, דמתה אמש סכנין לעיר רפאים. המסך הגדול שהוצב בחצר העירייה הפך למיותר. משאית גבוהה עברה והורידה את הקישוט ברחוב ואת נורות החגיגות, ומה עוד שסכנין ספגה שער בסוף המחצית הראשונה. ברגעים אלה נראתה סכנין שקטה מאוד ומוזרה, כשהתרוקנה מתושביה, וכשהחנויות נסגרו.

לפתע, אחרי השוויון במחצית השניה, הזיקוקין התחילו להישמע מבניין העירייה. עוד שער, והזיקוקין גברו באזור העירייה. שער נוסף, והם נשמעו בכל שכונותיה של סכנין. צהלת החוגגים עלתה, קריאות כמו "אללה אכבר" ו"הגביע שלנו" הידהדו בסכנין.

לחגיגות בבית העירייה הצטרף מתחרה, כשלביתו של מאזן גנאיים עלו תושבי הכפר לרגל, כמחווה ליו"ר הקבוצה. המראה הזכיר את חגיגות העלייה לליגה בעונה שעברה. אבו סאלח, אביו של גנאיים, קיבל את החוגגים בחצר ביתו בכביש הראשי של סכנין מול מצבת הרוגי אינתיפאדת אל אקצה.

השייח' אמין קבלאן, שייח' דרוזי מבית ג'אן, בא לברך. "כשהמשחק נגמר, מיד נסעתי לסכנין. הפעם חגיגות הגביע כפולות, הן למדינה והן למגזר הערבי, ונקווה שההישג יקרב לבבות בין ערבים ויהודים", אמר. מולו ישב, מתרגש, גמיל גנטוס, בן 77 מסכנין. הוא החל להעלות זכרונות מימי המנדט הבריטי, משנת 37' כשנסע ללמוד בעכו. שם, זוכר גנטוס, מגרש שבו נהגו הקצינים האנגלים לשחק. גנטוס היה חוזר בסופי השבוע לכפרו, סכנין, ומתבונן בצעירים שגילגלו סמרטוטים בצורת כדור. מאז קום המדינה היה לו חלום. "החלום הזה התממש היום ואני מתגאה בצעירים שלנו שסגרו מעגל והביאו את הגביע".

תושבי סכנין יצאו אתמול להפנינג. הם נטשו את שיגרת חיי היומיום והפכו לגיבורי המיגזר. "ההישג שלהם הוא ההישג שלנו, כמיעוט, ובדרך לשוויון", התגאה אחמד טאהה, תושב הכפר כאבול, שהעדיף לחגוג את הלילה בסכנין.