"ליברפול בצ'מפיונס? איזה באסה"

"שלוש טרופית בחמש, שלוש טרופית בחמש", צעק הגזלן מחוץ לשערים 1-2 של האיצטדיון הלאומי בר"ג. "תגיד לי, אתה נורמלי?", פנה אליו אחד מראשוני האוהדים של סכנין שיצא מהשער לאחר המשחק. "לא שמעת כמה ניצחנו? שמנו להם ארבע חתיכות. ארבע זה המספר שלנו היום. לא שלוש, לא חמש. יאללה, יאללה, תשנה ל-4. לא כל יום אנחנו שמים ארבע גולים במשחק, לא כל יום זוכים במדינה הזו בגביע , לא כל יום זו קבוצה מהמגזר היא זו שמביאה את הגביע". "לא כל יום?", עונה ושואל אותו בו זמנית חבר שלו, "אף פעם לא!".

"יאאלה יא-שבאב, בואו, הוא מוכר בשבילנו היום ארבע טרופיות בחמש", סיים האוהד את הדיון והגזלן נאלץ ליישר קו בחיוך. "אחלה גבר אתה", פנה אליו אוהד נוסף. "יאללה, בוא תעמיס את הטרופיות שלך אצלנו בקבינה ובוא איתנו לחפלה האמיתית בעיר שלנו. תהיה אורח הכבוד. בעצם כולם יהיו אורחי הכבוד, רק תבוא".

השעה 14:30. ארבע וחצי שעות לפני שריקת הפתיחה. אני הגעתי לאיצטדיון כדי לסקר את גמר הגביע לנשים שייחל בעוד כשעה, ולמרות שעיתונאים או אוהדי כדורגל נשים רבים לא הגיעו להצגה המוקדמת, לא הייתי לבד ברחבת הכניסה. השוטרים עוד לא הספיקו לסדר את כל המחסומים והסדרנים עוד חיפשו את דרכם לקופות, אבל 300 אוהדים באדום-לבן כבר החלו את החפלה הגדולה. "איך יכולנו להישאר בבית ביום כזה?", מסביר לי עזאם, בן 18. "אם לא היה היום בית ספר הייתי כאן כבר מהבוקר". בסיור קצר בקניון איילון הסמוך היה אפשר לזהות בקלות 100 אוהדים נוספים שהגיעו מסכנין. "ת'אמת, עשינו כבר את כל הסיבוב הזה בחצי גמר אז אין מה לקנות יותר", הסביר לי אחד מהם. "אבל זה הביא מזל אז, למה שלא יביא היום".

דיבורים על מזל הולכים בדרך כלל עם פחדים מעין הרע. לא אצל ספואן חמוד, תושב בקע אל גרבייה בן 34. הוא מסתובב בגאווה ברחבי האצטדיון עם חולצה שעליה מודפס "הגביע הוא שלנו". כמה חולצות כאלה כבר הוצאתם? אני שואל אותו. "יש לפחות 500 שאנשים קנו אבל אם אינשאללה הכל יילך כמו שצריך, לא יהיה ילד אחד שלא תהיה לו חולצה כזו, לא רק בסכנין, אלא בכל המגזר". ומה אם חלילה הגביע יילך לחיפה? אני מקשה עליו בשאלה המתבקשת. "אל תדאג", הוא אומר לי. "כלום לא יילך פייפן. אם לא היתה לי הרגשה בפנוכי שהגביע הזה רשום על סכנין, לא הייתי לובש אותה".

בהמשך הרחבה הענקית שמול הקופות, מתארגנים חאמד ובן דודו עיסאם למכירה של פריט נוסף שגורם אצלי להרמת גבה – דיסק שירים של הקבוצה. דיסקים כאלה מוציאים בדרך כלל אחרי זכיה באליפות או בבגביע. אותי, כאוהד בית"ר, התמונה החזירה מייד אל טראומת עונת 84/85. בית"ר ירושלים הוליכה את טבלת הליגה בביטחה והאליפות נראתה אצלנו בכיס. שיר האליפות הוקלט, ואפילו התנגן כבר אצל חלק מהאוהדים, אבל אז בא משה סיני לימק"א, מכבי חיפה גנבה לנו את האליפות מתחת לידיים והשיר, יחד עם האגו, ירד לטמיון.

לכבוד מה הדיסק הזה? אני שואל אותם, זה שהבטחתם את ההישארות? "בטח, זו הזכיה הגדולה באמת. זה שירים על הקבוצה שהקליטו הזמרים הכי גדולים במגזר", הם מסבירים ומפעלים את הבוקסות בפול ווליום. "וואלכ השבוע גמרנו להקליט הכל. זה חם מהתנור". שירים בעברית לא תמצאו שם אבל לאוהבי המוזיקה המזרחית זו תהיה חגיגה לאוזניים. ורגע, יש כאן שיר על הזכיה בגביע? אני שואל. החבר'ה מתחמקים. "הכל זה שירי הלל לקבוצה, לא חשובה הזכיה, העיקר שהגעת למעמד".

שלוש שעות לפני פתיחת המשחק הרחבה כבר מלאה לחלוטין באוהדי סכנין שמגיעים עם הרכבים צבועים באדום (לא צבע טבעי) ומכוסים כמעט לגמרי בצעיפים, דגלים ושאר אביזרים. אם לאוהדי בית"ר יש את הצפירה המפורסמת (טוו, טוו, טוו, טוו, טוו, נו אתם יודעים למה אני מתכוון...) ולאוהדי מכבי ת"א יש את הצפירה הייחודית שלהם, לאוהדי סכנין יש צפירה מעצבנת במיוחד: היד קבוע על הצופר. מישהו מהנוכחים מספר לי שזה מנהג קבוע מהחתונות כששיירת רכבים מלווה את החתן והכלה וכולם נותנים בצפצפה. שאר הרכבים מגיעים עם מוזיקה בפול ווליום כשכל הגוף של היושבים בו, כולל הנהג, מחוץ לאוטו. "ככה עשינו שעתיים מסכנין", הם מספרים.

התורים בקופות הולכים ומתארכים, וכשבמהלך הלחץ מתחילות גם דחיפות וקללות - בתוך המחנה של אוהדי סכנין, אני מגלה שכאשר המשטרה לא ממהרת להתערב, הדברים האלה נרגעים מהר מאוד. אני מחפש בנרות אוהדי חיפה, סתם כדי לדפוק תמונה משותפת עם אוהד סכנין, אבל לא ממש מוצא. עד שסוף סוף מוצאים שניים-שלושה כאלה הם מתגלים כסנובים שלא ששים לדבר ובטח לא לעמוד מול המצלמה.

אצל אוהדי סכנין, הסחבקיה היא חלק מאווירת הקרנבל. מלבד קומץ שלא מוכן להחליף אתי מילה - אלו ממין נקבה. לא תראו הרבה כאלו, ממש לא, אבל הן נמצאות בשטח, בעיקר הנשואות שהגיעו עם הבעלים. אוהדות בגיל העשרה או בכלל רווקות לא תראו.

אף אחד לא ממהר להיכנס לאצטדיון. הם כבר מכירים אותו טוב מחצי הגמר. ככה, על החנייה, נשלפות מהבגאז'ים הנרגילות, הטייפ, כרגיל, בפול ווליום, ועכשיו מתחילה גם החינגה עם הדרבוקות, החצוצרות ושאר כלי הנגינה. "אנחנו חוגגים לפני, נחגוג עוד יותר אחרי", הם אומרים. השוטרים והיס"מניקים דופקים חיוך מהצד. על הפנים שלהם נראה שאפילו הם מתים להצטרף.

ואיך אפשר בלי: הקמע הקבוע, שלי אישית קצת מכאיב בלב – התרנגול הצבוע. נכון, לא המצאה של סכנין, אבל בכל זאת הם היחידים העונה שיש להם סיבה להשתמש בו. "עזוב אותך מזה שצבענו אותו באדום", מסביר לי אנואר. "זה כולה נוצות. מחר הכל ינשור לו ויגדלו לו חדשים. אנחנו אוהבים חיות".

רעש והמולה מגיעים לאוזניי מהצד השני של הרחבה. אני רץ לברר מה קורה, אבל לא מזהה שום דבר חריג מלבד עוד אוטובוס עם אוהדים. "זה אוטובוס שממש עכשיוהגיע ממסוף הגבול", מסביר לי אחד האוהדים. גבול? אני עדיין מבולבל. "אלו אוהדים שהגיעו ממש עכשיו מירדן", ההסבר נמשך. "אוהדים שרופים של הקבוצה, עוקבים אחרי כל התוצאות ברדיו, באינטרנט ובתקצירים של ערוץ 1". את 'שבת של כדורגל', לצערם, הם לא יכולים להזמין. בעצם, אולי לא ממש לצערם. התיירים האח"מים, כחמישים במספר, שבאן לביקור של כמה שעות, מתעטפים מייד בדגלים וצעיפים. את החוויה שמצפה להם הם לא ישכחו עוד הרבה זמן.

היציעים כבר מתמלאים באוהדים, לא לפני הויכוחים הקבועים עם השוטרים על האיסור להכניס את המקלות של הדגלים. בסופו של דבר, כולם ממלאים אחר ההוראות וממהרים להיכנס. אף אחד לא יושב על הכסא שלו והמבוגרים או הצעירים יותר, נאלצים ללכת עם הרוב. "כסאות זה לא בשבילנו", הם אומרים. "בטח לא במשחק שכזה".

טקסי הפתיחה, חלוקת הגביע לשופט דני קורן, כניסת הנשיא וכו' לא ממש מעניינים את האוהדים, ולא משנה מאיזה צבע או מגזר הם מגיעים. הם באו בשביל דבר אחד. "וואלכ, אם תהיה עוד פעם הארכה אני קם והולך", אומר לידי אחד ביציע המוזמנים" (סכנין עלתה פעמיים בשלבים המוקדמים בבעיטות מ-11 מטר, מול נצרת עילית ומול מכבי ת"א, ל.ו). לא יודע מי זה היה, אבל לקחו את האיום שלו ברצינות.

שער היתרון של חיפה גורם לכמה פנים נפולות, אבל הרוב שומרים על אופטימיות ועם השוויון של אבי דנן כבר אין אוהד סכניני אחד שחושב שהגביע ייסע למקום אחר בצפון. "אללה אכבר", היא הקריאה השכיחה שנשמעת ממרומי היציעים המערביים של האיצטדיון. השאר אלו בעיקר נעימות של חצוצרות, תופים ומחיאות כפיים.

ה-1:2 כבר מרים את היציעים. "מה זה מהפך?", "ממתי סכנין עושה מהפך?", "אם הפעם עשינו את זה - זה משחק שלנו, למי יש פה בכלל ספק?", מדברים מסביבי ממה שהצלחתי לקלוט ולהבין. מה שקורה ממול, ביציעים המזרחיים, נראה יותר כמו הר געש מאשר קבוצת אוהדים. השלישי והרביעי רק מגבירים את הקצב של החגיגה שכבר נמצאת בעיצומה. כשהרוחות קצת מתלהטות, מאזן גנאים, עם קצין משטרה לידו, פונה אל אוהדי הקבוצה בבקשה לשמור על הסדר. גם מי שלא ראה את לוני מול אוהדי מכבי לא יכול היה שלא להתפעל מהכבוד והיראה שיו"ר הקבוצה מקבל מהאוהדים.

את שדרן הרדיו של אחת התחנות של המגזר אי אפשר לפספס. הוא מחזיק את המיקרופון ביד, כולו רועד, והדמעות בעיניו. הוא בקושי עומד בהתרגשות, אבל אין ברירה - מסתבר שיש כמה אוהדים שלא יכלו להגיע למשחק או לראות אותו בטלוויזיה והם חווים אתו את ההיסטוריה. נראה שלמאיר איינשטיין יש עוד מה ללמוד.

אוהד בולט נוסף ביציע הוא מי שנחשב לאוהד מספר 1 של... אחי נצרת. עם חולצה של אחי נצרת וצעיף של סכנין, עיניו מתמלאות דמעות כשדני קורן שורק לסיום וכמה רגעים אחר כך, כשעבאס סואן מניף את הגביע. זה דבר שלא תראו, באף קבוצה אחרת, באף מגזר אחר. "זה מרגש אותי", הוא אומר לי עם השריקה האחרונה וגם לנשיא המדינה שחולף על ידו. "מברוק מברוק מברוק להם, מכל הלב מברוק להם. אני מרגיש כאילו אני זכיתי היום".

היציאה מתחומי האיצטדיון היתה כמובן איטית מאוד. לאוהדים מצפה עוד לילה ארוך. קודם כל הם יפרקו קצת אנדרנלין ברחבה שבה חגגו גם לפני המשחק, אחר כך ייזדחלו בשיירות מוזיקליות עד סכנין ושם החגיגה תימשך עד אור הבוקר. חגיגה, כך הם מבטיחים, שלא היתה ולא תהיה בשום עיר ובשום קבוצה אחרת.

הנסיונות לתפוס כמה מהם לתגובות רציניות התבררו מהר מאוד כמשימה קשה ביותר. גם בלי להשתכר, כולם מסוחררים לגמרי. "בא לי עכשיו ללכת עד סכנין ברגל", צועק אוהד אחד. "מי מצטרף אליי?". הוא פונה אל הסובבים אותו וזוכה להיענות מפתיעה משלושה נוספים. לך עכשיו תשבור את המילה.

אז מה, אתם באירופה בשנה הבאה, אתם קולטים את זה? אני מנסה לסחוט מכמה מהם תשובות לשאלות קיומיות: "סבבה, נקבל את ליברפול. אני אוהד אותם באירופה אבל פה נקרע אותם". ליברפול ככל הנראה תהיה בליגת האלופות, אני מתקן אותו. "איזה באסה", הוא עונה. "רציתי אותם במגרש שלנו בסכנין. לא נורא, שנה הבאה נהיה בצ'מפיונז". בינתיים הם יילצו להתנחם בחלומות על לאציו, מאיורקה ועוד כמה שמות שבטח כבר מתחילים לרוץ במחברת של אייל לחמן.

השוטרים קיבלו כנראה הוראה לדאוג שהערב מסתיים בשלום ובמהרה, והפגינו קצת יותר נוקשות עם אלו מהחוגגים שחצו כל גבול (וכל כביש). היו כמה שזה עלה להם בעיכוב בזינזאנה, עד שיבוא מאזן וייתן את המילה שלו שעד סכנין האוהד הזה בפיקוחו. כשעתיים אחרי הנפת הגביע החלה התזוזה לעבר הצפון - לעבר אם כל המסיבות.

מברוק יא סכנין, מברוק כול איל ערב (המורה חפציבה בטח גאה בי עכשיו).