מהמוצדקים בגביעי ישראל

מבחינת הנתונים היבשים, המהפך הפוליטי הראשון בישראל התחולל ב-17 במאי 1977, אז זכתה סיעת מח"ל ב-44 מנדטים בכנסת התשיעית, ומנהיגה מנחם בגין הוזמן להרכיב את הממשלה. אבל כל חובב ספורט, וגם לא מעט סוציולוגים, יודעים שהמהפך החל שנה קודם לכן, במאי 1976, כשבחור צנום משכונת ממילא, עם כישרון לבעיטות בננה, הקנה לישראל השנייה, ולנציגתה המובהקת בית"ר ירושלים, גביע ראשון נגד הצפונבונים מתל אביב. היה זה הרגע שהכריז שהמקופחים, הדחויים, "הלא נחמדים" הצטרפו בשעה טובה לשולחן הסעודה והחלו לתבוע את חלקם.

מאז הפכה בית"ר לחביבת השלטון ולנציגת האליטות החדשות, אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהיום, למרות שעדיין יש מי שצועקים קיפוח, ולמרות שעדיין יש באמת קיפוח, ישראל היא מקום טוב ושוויוני יותר (אמנם לא מבחינה כלכלית אבל לפחות מבחינה עדתית), וזה התחיל על המגרש הירוק ולא מאחורי הפרגוד בקלפי.

לכן חשוב כל-כך שבני סכנין, בעונתה הראשונה בליגת העל, הפכה לפני שעה קלה לקבוצה הראשונה מיישוב ערבי הזוכה בגביע המדינה. בכוונה כתבתי קבוצה מיישוב ערבי ולא קבוצה ערבית, כי סכנין היא קבוצה ישראלית. נכון שיש בה יותר ערבים, בסגל השחקנים ובמיוחד במשרדים, מכפי חלקם היחסי באוכלוסיה. אבל זה יותר טוב מקבוצות אחרות, כולל כאלה מישובים מעורבים שיש בהן מדי פעם שחקן או שניים ערביים, ואף לא אחד בעמדות ניהול. כדי לאזן עיוות, לפעמים צריך להקצין לכיוון הנגדי.

עוד הוכחה לישראליותה של סכנין אפשר למצוא ברשימת המבקיעים: שני יהודים ושחקן זר. הוכחה לכבוד שמקנה סכנין לישראל אפשר היה למצוא ביציעים. למעלה מ-20 אלף איש הביאה סכנין לאיצטדיון רמת גן, ומעטות מאד הקבוצות מהמגזר היהודי, כולל כאלה מישובים גדולים בהרבה, שיכולות לעשות דבר כזה.

ישראל לא תהיה מדינה נורמלית עד שאזרחיה הערבים לא יחושו, במידה כלשהי, שהם שייכים אליה. אמנם ישראל נוסדה כמדינת היהודים, אבל היא גם מדינה דמוקרטית, וזה אומר שגם המיעוטים שלה הם אזרחים וגם להם מגיע מקום בשולחן. גביע המדינה, ומקום בגביע אופ"א כמייצגי המדינה, זה מקום לא רע להתחיל.

אבל זו רק ההתחלה. כדי שזו לא תהיה אפיזודה חולפת יש להשקיע בקבוצה, להתחזק לקראת ההופעה ההיסטורית באירופה ולבנות תשתית נוער ראויה, כדי שלפחות הקבוצה הבכירה של המגזר הערבי תהפוך לחלק קבוע מהנוף בליגה הבכירה. אז השקעה בקבוצה זה עניין של פרנסי סכנין ושל עשירי המגזר (או של כל איש עסקים שיש לו חוש לדבר טוב), אבל יש דבר שתלוי בפרנסי המדינה: מגרש. למחזיקת גביע המדינה, לקבוצה שהפכה היום למייצגת של מגזר שלם, מגיע איצטדיון ביתי. מספיק עם השטות הזו של אירוח משחקיה בקרית אליעזר. סכנין היא עיר ואם בישראל, ומגיע לה איצטדיון. אז יאללה, כבוד שר הפנים, גברתי שרת החינוך, התרבות והספורט, אדוני שר הבינוי והתשתיות – לעבודה.

ואסיים באנקדוטה פרטית: היום המאושר בילדותי היה ה-22 במאי 1984, אז זכתה הפועל לוד בגביע המדינה. גם זה היה מעין חג של שוויון לאנשים, שעל אף קרבתם היחסית למרכז הארץ הרגישו דחויים ודחופים לצד. המהפכה של לוד התמוססה, והיום היא סמל לפשע, עוני, עליבות והזנחה. אפילו הפועל לוד התפרקה כתוצאה מניהול כושל ולא לגמרי תקין. אז היות שאין לי קבוצה, וכמחווה פרטית של תקווה שעתידה של סכנין (הקבוצה והעיר) יהיה שונה – אני קופץ בזאת על העגלה. מהיום, גם אני אוהד של בני סכנין. יאללה יא שבאב!