בונוס ניצחון: טיול לאושוויץ

מאת: איתי זאבי

זה היה משחק הכדורגל המטורף ביותר ששוחק מעולם. הוא נערך בשנת 1944 במחנה טרזין, צפונית לפראג. השחקנים היו אנשי המחנה, יהודים מזי רעב. הם נשלחו אל המגרש כחלק מסרט שהכינה מכונת התעמולה הגרמנים.

מחנה טרזין, שנוהל על-ידי האס.אס, שימש כגטו וכמחנה מעבר למשרפות של אושוויץ. הגרמנים הציגו אותו לראווה בפני משלחת של "הצלב האדום" שהגיעה ביולי 44' כדי לבדוק את מצב המחנות. הגרמנים התכוננו היטב לביקור: את הגוססים והחולים הקשים חיסלו מיד, כדי לא לעורר שאלות מיותרות. אחר-כך ייפו את המחנה: צבעו את הבניינים בצבע טרי, שתלו פרחים, שטפו את הרחובות במברשות, הלבישו את האסירים בבגדים חדשים, אפילו חילקו איפור לנשים. מסקנות המשלחת של "הצלב האדום" היו חיוביות.

בעקבות ההצלחה של ביקור "הצלב האדום" החלו הגרמנים לצלם סרט תעמולה על טרזין, במטרה למכור לעולם את השקר לפיו המחנות נועדו למען היהודים. באוגוסט-ספטמבר 44' יצא לטרזין צוות צילום של חברת החדשות הצ'כית, כדי לצלם את החיים הנוחים והנעימים לכאורה. את עבודת הבימוי הטילו הגרמנים על הבמאי היהודי קורט גירון.

גירון היה כוכב גדול בגרמניה שלפני עליית הנאציזם – שחקן, זמר, כוכב קברטים וקולנוע. ב-1930 השתתף בתפקיד מרכזי בסרט "המלאך הכחול", לצידה של מרלן דיטריך האגדית. אחר-כך הפך לבמאי נודע. ב-33', עם עליית הנאצים לשלטון, ברח גירון להולנד, אבל הגרמנים תפסו אותו והוא נשלח למחנות. בשנת 1944, כשהוא כבר שלוש שנים בטרזין, הורו לו הגרמנים לביים את סרט התעמולה.

השם שקיבל הסרט היה גרמני אופייני – "היטלר בנה כפר ליהודים". גירון, הבמאי, התקשה לאתר מספיק יהודים שייראו במצב פיזי תקין. היתה לו בעיה נוספת: חלק גדול מהיהודים היו בהירי גוף ושיער, ולא תאמו את המראה שנדרש מהם לפי תורת הגזע הנאצית.

"היטלר בנה כפר ליהודים" תיאר את הנינוחות המדומה שבחיי היהודים בטרזין. בסרט רואים אנשים קוראים, מתקלחים (במקלחות רגילות), מתלבשים, הולכים למשרד הדואר לשלוח מכתבים. הרחובות יפים, נקיים, פרחוניים.

משחק הכדורגל צולם כסצינה ה-14 מתוך 24 שבתסריט. הסצינה הקצרה כללה את הצילומים הבאים: שתי קבוצות משחקות בכדור על מגרש, הכדור נבעט אל הקהל, צילום מקורב על צופים מחייכים, הקהל עוזב את המגרש.

במרס 45 נערכו בפראג צילומי השלמה ל"היטלר בנה כפר ליהודים", אבל הגרמנים לא הספיקו להקרין את הסרט לפני סיום המלחמה, הסרט השלם אבד, אבל חלקים ממנו התגלו מדי פעם במקומות שונים. היהודים שהוכרחו להשתתף בו לא ראו אותו, כמובן. למחרת הצילומים הם נשלחו למשרפות של אושוויץ.