זה שמיאמי עלתה לפלייאוף וזה שהיה לה יתרון ביתיות בסיבוב הראשון רק מראה, שוב, עד כמה החוף המזרחי באמת נחות. אבל זו חוכמה קטנה מאוד להתלונן כשנותנים לך, זו חוכמה הרבה יותר גדולה לדעת קחת. זה שמיאמי מנצחת את הסיבוב הראשון ואת משחק הבית הראשון שלה נגד אינדיאנה, מאותת פחות על האיכויות של הקבוצה, ויותר על השינוי שנעשה בה.
למרות האינסטינקט, אסור לקחת מפט ריילי את מה שהוא עשה במיאמי. היסטוריית הכדורסל של הקבוצה המקומית מתחילה מהתאריך שבה הוא חתם לאמן בקבוצה. אחרי שריילי עשה ממיאמי קבוצה לגיטימית נהיה קל מאוד לשכנע שחקנים חופשיים להגיע לסאות' ביץ'. אלא שריילי לקח את מיאמי עד הקצה. הקצה שלו. הקצה כשאין לך על המגרש את מג'יק ג'ונסון.
בנקודת הקצה הזאת, ריילי חירבן את מיאמי בדיוק כפי שעשה בניו יורק. הוא עשה את זה כשהביא לשם שחקנים שצריכים שיגידו להם מה לעשות. שלא זזים מטר, מילימטר, מהתרגיל שריילי סימן מהקווים. מיאמי של ריילי נתנה את התחת, שמרה כמו מאדרפאקר וכשהגיעה להתקפה היתה יותר שבלונית מכביש הסרגל. שחקנים שחרגו מהמודל הזה - הארדאווי, משבורן ובמידה מסויימת גם אנתוני מייסון, לא שרדו את ריילי. מי שמייצג בצורה הכי בוטה את התקופה של ריילי כמאמן במיאמי הוא אלונזו מורנינג. מורנינג נתן לריילי את כל מה שיש לו ובו, הוא היה מאדרפאקר בהגנה ושעמום בהתקפה, ואת מה שאלוהים לא נתן לו בכשרון, הוא הוציא מעצמו בגלונים של זיעה. מורנינג נתן ונתן, הגיע לקצה גבול היכולת שלו, וקרס.
אפשר לשייך את ההצלחה של מיאמי השנה לריילי. אפשר לעשות זאת רק אם אומרים שהדבר הכי טוב שריילי היה יכול לעשות למועדון הוא לסלק את עצמו מקווי האורך הישר אל תוך הסוויטה הנשיאותית. שאולי ריילי היה מזמן צריך להפסיק להתחרות בפיל ג'קסון ולהתחיל להתחרות בג'רי ווסט. ריילי עשה כמה החלטות נהדרות השנה. אחרי שנים של אדי ג'ונס ובראיין גראנט, ריילי השכיל להביא את דווין ווייד הנפלא ולמאר אודום הלא ממומש. זה לא שואן גנדי הוא מאמן ענק, וזה לא שמיאמי משחקת כדורסל חכם (יש גבול לעלבון שאפשר להדביק לריילי), זה רק שמיאמי נראית כמו בלון שנופח ונופח ושניה לפני שהוא מתפוצץ מישהו משחרר אותו לאוויר העולם. ואז הוא נע, חסר מטרה, לפעמים יפהפה ולפעמים מכוער, אבל אי אפשר שלא לראות כמה שהוא אסיר תודה על שיצא פתאום למרחב.
למה לריב אם אפשר ללכת מכות
המזרח חלש, אבל בקבוצות שנשארו בפלייאוף יושבים כמה ממוחות הכדורסל החשובים ביותר של הכדורסל האמריקאי - דוני וולש ולארי בירד, ריילי, לארי בראון וג'ו דומארס. לנטס יש בכלל איזה מישהו שהגיע לשם אחרי עשור שבו היה צמוד לתחת של דייויד שטרן, ומאז שהגיע הנטס לא מפסיקים לנצח. המוחות הללו יודעים שבכדורסל נטו אין לקבוצות שלהם מה למכור, ולכן הגועל נפש שאנחנו רואים עד עכשו במזרח הוא הקדמה למה שנציגת המערב הולכת לראות בסדרת הגמר (אז מה אכפת לאינדיאנה להפסיד במיאמי - בשבילם זו השתלמות באיך להפריע). המערב לא דומיננטי כמו בשנות הזוהר של הלייקרס, וכמו שזה נראה, הנציגה המזרחית תפסיד בגמר, אבל לא תובס.