הגביע הוא שלנו, לא של ישראל

ספורט הוא עיסוק אולטימטיבי, אין בו פשרות, רק קצוות. הוא כולו שמחות או מפלות. אוהדים הם טיפוסים שמפתחים גם חרדות כשזה מגיע לקבוצות שלהם, והרבה מהחלומות שלהם הם מדחיקים. אבל 44 הפרש זה לא משהו שאוהד חולם עליו בכלל.

אני אוהד מכבי מגיל ארבע, שנה אחרי שמכבי זכתה בגביע אירופה הראשון שלה. אחי עשה אותי מכביסט, הוא זכה עם מכבי בגביע ואהד אותה עוד לפניי. אחרי הזכייה בגביע אירופה בברסי קניתי את דגל האיחוד, 12 כוכבים צהובים (אחד לכל שחקן בסגל) על רקע כחול, צבעי הבריאה. הסתובבתי איתו ברחבי פריז ואמסטרדם, ורחובות הערים נחצו לפניי כמו בקריעת ים סוף. כי אירופה יודעת להעריך אלופי אירופה. דווקא בתוך כל ההמולה שמסביב, נדמה שהלכה לאיבוד המשמעות האמיתית של ההישג הזה, אלופת אירופה. דגל האיחוד חזר להתנופף.

מכבי אלופת אירופה, כי היא אירופה. היא כל מה שישראל לא. זה גביע שלנו, רק שלנו, לא של המדינה. למדינה אין שום קשר לגביע הזה, אם היה לה קשר לא היה גביע. האירופאיות של מכבי מתחילה במחויבות של מזרחי למועדון שלו. מזרחי הוא ישראל של פעם, של לפני 67'. פעם המדינה היתה הרבה צודקת וגם קצת טועה לפעמים, כי כולם קצת טועים. זאת היתה מדינה צודקת, כי היתה לה מטרה צודקת שהיה ניתן להזדהות איתה, היא רצתה פשוט לשרוד.

לקבוצת כדורסל יש מטרה אחת ברורה והיא לנצח, גם אם קוראים לה הפועל או חיפה. זה ספורט, רבותיי, ואם מישהו מוכר סיפורים שהעניין שלו זה לא לרצות לנצח אז או שהוא צבוע, או שהוא במקום הלא נכון, או שהקבוצה שלו מעוותת. אין לי שום עניין שהליגה כאן תיפתח לאליפות. שום סיפוק לא יהיה לי מאליפות של קבוצה אחרת בשם הפלורליזם, כי אליפות זאת לא מתנה שמחלקים, ורק אחרי שבונים שלושים כאלו ברצף מבינים את זה, ואם נגזר עליי שהזירה התחרותית שלי תהיה אירופה זאת מחמאה גדולה בשבילי ומצידי שהפועל וירושלים ייקברו עמוק באדמה.

כשמזרחי בא למכבי היא היתה האנדרדוג. הפועל היתה הקבוצה של הממסד, היא היתה המדינה. אבל ישראל היא אולי אחד המקומות הבולטים בעולם בשיוך שבין קבוצה לנשמה שלה. הפועל זאת הפועל כי היא תבוסתנית, כי היא תוצר של ועדה מסדרת שקם מכורח שיוך פוליטי, ובספורט זה לא עובד. כמה אוהדים היו להפועל בלי התנועה קיבוצית - פחות ממונית? והמזל של כולם שהפועל התנהלה כמו המפלגה שלה. התסכול של אוהדי הפועל נעוץ עמוק בשנים ההן, כי הפועל היתה יכולה להיות ריאל של פרנקו, אבל היא לא. היא הפועל. וכך, אם יש כאן מהפכן, זה דווקא מזרחי. והמהפכה של מזרחי כל כך הצליחה, שהממסד חיזר אחריו. ובגלל שמזרחי הוא ישראל של פעם, הוא אהב את החיבוק הזה והתמסר לו. כמה אנשים באמת היו מתנהגים אחרת?

אבל אם מזרחי היה ממשיך לנהל את מכבי בדפוסים של ישראל עד 67', הוא לא היה זוכה בשני גביעים בארבע שנים אחרונות. מכבי של שנות התשעים היתה קבוצה שלא הגיעה לשום מקום, ובימי חמישי בהיכל היינו ביותר מדי ערבים רק 6,000-7,000 איש. יותר מדי שנים קיבלו אנשי ניהול מסורים עד אין קץ החלטות מקצועיות, וביום שבו הגיעו אנשי המקצוע - גרשון ובלאט - חזרה ההישגיות, שגררה אוהדים מולטי מיליונרים להגביר את ההשקעה שלהם בקבוצה, מה שאיפשר לאנשי המקצוע להפוך את הקבוצה לאלופת אירופה מחדש ולמזרחי להתעסק בתפקיד שהוא הכי טוב בו - אמא של מכבי. הפרדוקס של מזרחי הוא שהשותפים שלו קפיטליסטים עשירים, ובקפיטליזם כסף ותחרות הולכים ביחד, ופתאום שומעים את פדרמן וכץ אומרים שלא נורא אם מכבי לא תהיה אלופה כל שנה.

יד אליהו היה האולם הכי חם באירופה בשנות השמונים כי הקהל שלו היה רעב. את רוב יושבי יד אליהו של היום אני בעיקר שונא. הקהל של מכבי קהל רע, כי הוא ניזון מהקבוצה שלו ולא מזין אותה כמו שקהל אמור לעשות. הגוש היחיד שרק הלך והתמקצע בשנים האחרונות זה שער 11. השחקנים במכבי אומרים את זה כבר שנים לקהל ולהנהלה שלהם, אבל הקהל של מכבי כל כך מדושן ומלא שומן שזה אפילו לא מזיז לו. זה אותו קהל ששתק ברובו ברבע הראשון מול צסק"א, אבל חגג כל המשחק מול בולוניה.

ככל שישראל ביקשה לאמץ יותר ויותר את מכבי, ככה הקהל של מכבי הפך להיות יותר ויותר ישראל. אוהד אמיתי לעולם יעמיד את הקבוצה שלו לפני המדינה שהוא חי בה, והתקווה בכלל לא קשורה לכאן. כי התקווה זה ישראל, ואם ישראל אז אין גביע ואין פיינל פור. מהמיקס של דת, מלחמה לא צודקת, צבא העם, אמריקה ומתפקדי ליכוד שמכריעים גורל של מדינה, מתקבל פטריוטיזם דוחה ובעיקר לא מוצדק, המנון לאומי ודגלי חב"ד ביציעים במקום עידוד .

יש הבדל בין מדינה ששמחה בהישג של קבוצה שיצאה ממנה, לניכוס של הגביע למדינה. אין לי בעיה עם הפרגון, אני שונא טרמפיסטים. חבר שאני מעריך אמר שבטלוויזיה האוהדים של מכבי נראו כמו בבונים. אוהדי כדורסל לא אמורים להיראות בבונים. אוהדי כדורגל כן, זה חלק מהאותנטיות שלהם, ובגלל זה אתה הופך בטבעיות וברצון לבבון כשאתה נכנס ליציע. אבל הטלוויזיה מראה את יושבי הגוש התחתון ביד אליהו, ויותר מדי מהם הם אוהדים מזויפים ובגלל זה הם נראים כמו בבונים, כי הם לא אותנטיים. זה לא שהם לא אוהדים, הם אוהדים, אבל אוהד אמיתי לא אוהד את הקבוצה שלו. הוא אוהב אותה. ואוהדים מזויפים זה מסוכן, כי היום הם אוהדי מכבי ומחר הם יפרגנו להפועל. יותר מדי נשים מסוג מסוים ויותר מדי בעלים של ארבע על ארבע שלא ראו גרם אבק מאז עלו על הכביש יש בגוש התחתון. וזה חבל, כי יש אלפים שמתים לתפוס את המקום שלהם ולהבדיל גם לתת את הגרון, רק שיש להם פחות כסף.

יום לפני הפיינל פור הרגשתי שאני הולך להביא גביע. זאת תחושה שרק מי שחווה אותה יכול להבין. האחיין מיכאל היה במצח רוח עליז כל היום, ואני שיכנעתי את אחי לקנות כרטיס מספסר באלף שקל ולהגשים חלום. אמרתי לו לפני המשחק שהוא לא ישכח את הערב הזה, שבעוד יום האלף שקל ייראו כמו עשרים, וגמלתי לו בכך על שהכיר לי את מכבי. והשבוע פתאום אני מוצא את עצמי רץ בתוך מסדרונות וחדרים, מרחף ומטביע ב- 360 מעלות.

בגמר של 81' הייתי בן שבע ולא נסעתי לשטרסבורג. עם השנים, אחרי הגמר מול ספליט, כבר הפסקתי לחלום שאזכה לגביע. ואז משום מקום הגיע הפיינל פור של סלוניקי, ופתאום ניצחנו את ברצלונה והגענו לגמר, וכל העונה ההיא עדיין נראית כמו חלום. "כמה שחבל לי שזה לא יחזור, לא נהיה עוד פעם כל כך קרובים", אמרתי לחבר אחרי הגמר ההוא. אני חייב להודות שאני עוד לא לגמרי מעכל. אחרי הגמר ביד אליהו, השמים שוב בכו. בעיצומם של ימי שרב, כשהשמים נקיים מענן. כמו אז, אחרי הגמר בברסי.