חרם - עד שיבוא מהכדורגל משהו טוב

ביום שני קצו כל הקיצים. מיום שני אני מחרים את הכדורגל הישראלי. כשראיתי בחדשות הספורט את התמונות מהמגרש בשכונת התקווה לא יכלתי למצוא את המילים לתחושה שעברה בי באותו הרגע. אם אני אקרא לה תחושת גועל אני אעליב את מנגנון הרגשות שלי. זה היה הרבה יותר מזה. אני חושב שזה הצטרף למעגל תחושות גדול שכלל סלידה, גועל, אכזבה, שעמום ובעיקר ייאוש. המאורע שהתחרש במגרש של בני יהודה היה הדבשת של הגמל ואילו העונש שקיבלו המעורבים (הרחקה מצחיקה לאוהד שתקף למשך חודשיים ושום דבר ליו"ר הקבוצה שתקף גם הוא) היה הקש ששבר את גב הגמל.

לפני מספר חודשים חזרתי מטיול ממושך בחו"ל, הקפדתי להתעדכן בתוצאות ובחדשות הספורט מישראל והכדורגל בפרט. מאותה תקופה כבר התחילו להצטבר לי כל אותן תחושות שדיברתי עליהן קודם לכן. במקום לקרוא חדשות על הצלחות בספורט, דיווחים ממשחקים, סיפורים על שחקני נוער מצליחים קראתי רק על פרשת אבי נמני ומכבי ת"א. לא יודע איך התנהגו מדורי הספורט בעיתונים אך אותם מדורים באתרי האינטרנט התייחסו לפרשה כאילו היא כל הספורט בישראל ואין כלום מלבדה, לא הבנתי למה אבל הבלגתי. אמרתי לעצמי שהעובדה שאני נמצא עשרות אלפי ק"מ מהבית לבטח משפיעה על שיקול הדעת שלי ומפריעה לי לראות את הדברים כמו שהם באמת בארץ הקודש. חשבתי לעצמי שבטוח יש עוד כדורגל מהנה ומותח (אני נזהר מלכתוב כדורגל טוב...) בארץ כמו שזכרתי אותו מהעונה אשתקד. מה שבטוח הוא שאני כבר אגיע לארץ ואני אראה שאני באמת צודק, שהכדורגל אפילו עלה מדרגה כי ככה הוא אמור להיות, כמו כל דבר אחר בחיים, להשתפר עם הזמן. גם כשהגעתי למעוז הישראלים בתאילנד וזכיתי לראות את משחק הכדורגל הישראלי הראשון שלי לעונת 2003-04 וראיתי את תצוגת הנפל של האלופה שלי משנה שעברה מול מכבי פ"ת, אמרתי לעצמי שזה בסדר, גם לאלופה מותר להציג לעיתים רחוקות משחקי נפל המתאימים יותר לליגה ג' מאשר לליגת העל של ישראל. באותו משחק גם נתקלתי בתופעת החולצות השחורות שהצליחה לסדוק קצת במעטפת הציפיות שלי מהכדורגל הישראלי. למרות הכל, עדיין קיויתי לראות משהו אחר ויותר טוב כשאני אגיע לארץ. או אז הגעתי לארץ. חשכו עיני. תופעת החולצות השחורות ואלפי אוהדים מכל הארץ המגיעים למגרש רק כדי לקלל והפריע המשיכה ואפילו גברה. השחקנים נראו כאילו הם עלו למגרש רק כדי לעשות לנו טובה שהם עושים זאת. כל מגע ולו הקטן ביותר בין שני שחקנים מקבוצות יריבות גרם לאחד מהם להתפתל על הריצפה כאילו הוא חטף צרור מקלצ'ניקוב ישירות לקרסול, המגרשים נשארו אותם מגרשים לא מטופחים ולא נוחים לציבור האוהדים (למרות שהוסרו הגדרות - וכמתנה לכך קיבלנו השבוע אוהד שפורץ למגרש ובועט למאמן בפנים), ערוצי טלויזיה מורחים מחזורי משחקים על פני שלושה ימים ועשרות שעות, השופטים מקללים שחקנים ולהיפך, הנבחרת משחקת ברמה של קבוצה מליגה ארצית, קבוצות מתפרקות ושחקנים מקצוענים שמסתבכים עם החוק, פוליטיקה ועסקנות, ומנגד כל שכנינו האירופאים מתקדמים ומשתפרים. ועוד לא הגענו לחלק הגרוע ביותר שהוא העובדה שאין מי שיראה לנו שביב של תקווה, קצה קצהו של אור בקצה המנהרה והאדם שצריך להראות לנו את זה, יושב בראשות ההתאחדות ומספר לכולם שהכדורגל שלנו במצב לא רע בכלל. הנה מילאן מגיעה למשחק ברמת גן ואז בכלל אנחנו צעד אחד מלהפוך לאימפריה עולמית. ואני יושב, מיואש, ושואל אם רק אני רואה שהמלך הוא עירום ואם לא, אז למה אף אחד לא מארגן לו תלבושת ראויה?

בגלל כל הסיבות הללו, החלטתי החלטה שכנראה תגרום לי צער רב ואפילו תתסכל אותי כמעה, אך לא נותרה לי ברירה. אני מחרים את הכדורגל הישראלי. לא מגיע למגרשים, לא רואה בטלויזיה, לא קורא בעיתון, לא שומע ברדיו עד שמשהו טוב יקרה פה, או שיבוא מישהו ויראה לי את האור בקצה המנהרה.