איך, לסופ"ש אחד, חזרתי להיות צהוב

כמו הרבה אחרים, כששואלים אותי איזה קבוצת כדורסל אני אוהד, אני בדרך כלל עונה: "פעם הייתי אוהד שרוף של מכבי ת"א, אבל ממש שרוף. אבל זהו, היום זה כבר ירד לי לגמרי". מה לעשות שבערך מאז סוף שנות התשעים, 'ההצגה הכי טובה בעיר' כבר לא עושה לי את זה. אני פשוט מרגיש כאילו אני נשוי לה כבר 20 שנה. במקרה שלי, השחיקה הזאת היתה טבעית ביותר ונבעה הרבה מהעובדה שהפכתי את התחביב למקצוע. כל מי שקורא פה עיתונים יודע שיש כאלה שלא חושבים כמוני, אבל נראה לי שאם אתה רוצה לקחת את עצמך ברצינות ככתב ספורט, קשה להישאר אוהד אמיתי של קבוצה אותה אתה מסקר.

אצל רבים אחרים זה קורה מסיבות אחרות: ברוב המקרים זה חוסר התחרותיות בליגה בין לצד הגלובליזציה שהולכת ומתפתחת עם השנים אצל הצהובים. יש גם את אלה שפתאום נופל להם איזשהוא אסימון והם מחליטים להתמרד נגד ה'שלטון הטוטליטרי' של שמעון מזרחי. כבר לא נשאר להם מקום בלב להקדיש אהבה אמיתית לקבוצה אחרת, אבל האהבה לכדורסל מובילה אותם בסופו של דבר לסמפט את בני השרון למשל, כדי להשאיר לעצמם קצת עניין.

אני כבר התרגלתי למצב הזה, עד שבסוף המשחק האחרון ב'טופ 16', נגד ז'לגיריס קובנה, הכל השתנה. כשנותרה דקה לסיום קמתי ממקומי ביציע העיתונות ואמרתי לעצמי 'לא נורא, עוד עונה...'. לא הייתי באמת עצוב - בסך הכל ז'לגיריס היתה טובה יותר. ואז, כשהמהפך הושלם עם הנס של שארפ, פתאום הכה בי פלאשבק פתאומי, שכאילו החזיר אותי לפחות 10 שנים אחורה, לגיל 16, לבוש צהוב ומוציא את גרוני ביציע.

הפיינל פור הגיע וההרגשה לא נעלמה, כשבחלקים גדולים במשחק נגד צסק"א, כמו שפיני חזה, באמת הרגשתי צורך בקוצב. אני עוד צעיר, אבל הלב מתקשה. במחצית כבר לא יכולתי. הפסקת העישון שלי, שנמשכה כמה חודשים, יצאה לפסק זמן ועד חידוש המשחק הספקתי לדפוק שלוש סיגריות בממוצע של 4 שאכטות לשנייה. בשבת הכנתי את עצמי מראש וקניתי קופסא. היא נגמרה עוד לפני כדור הביניים הראשון. למזלי, מה שקרה על הפרקט הרגיע אותי מהר מאוד והמחסור בניקוטין לא הורגש. ברגע השיא, הנפת הגביע של גור שלף ודרק שארפ, פתאום הדמעות זלגו מעצמן. אני, שההיתי בטוח שכל זה כבר רחוק מאחוריי, הרגשתי כאילו החזירו אלי את בתוליי ואיבדתי אותם מחדש. כמו כולם, גם אני נסעתי לגני יהושוע ונהניתי מכל אחד מ-60 הרגעים בהם הייתי תקוע באיילון. אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי בברסי ב-2001, אבל מהצפייה בטלוויזיה אז בבית, זה לא עשה לי יותר מנחמד על הלב. אולי זאת העובדה שאז לא הייתי שם, אבל לדעתי הסיבה ברורה לכולם - זה לא היה הדבר האמיתי באמת.

הנפת גביע אירופה בשנה שבה אין יותר תירוצים, אין סופרוליג ומוטציות אחרות, היא פשוט דבר אחר. עכשיו אני יכול לקום בבוקר בגאווה ולדעת שהקבוצה שלי, כן, זו שחונכחתי כבר מהבית לאהוד אותה, היא אלופת אירופה. עכשיו אני יכול להיכנס לריבים מטופשים אבל כיפיים (בשבילי לפחות) עם חבריי האופוזיציונרים ששרויים ביום אבל, ומנסים למצוא עוד טיעון שינמק את הכרחיות השנאה התהומית שלהם למכבי. זה בסדר, זה הלחם שלהם ומזה הם חיים, זה ידוע. הם לעולם לא יוכלו לחיות עם זה שגביע אירופה הוא כאן בת"א. הם מן הסתם יגידו שהאווירה כאן הייתה ביתית מדי, שהרמה של היורוליג ירדה כי לא יכול להיות שמשחק גמר יסתיים ב-44 הפרש, שזה לא מפעל רציני ושבאיטליה אפילו מירוצי הגלגיליות יותר מעניינים.

אז שיגידו. היום זו החגיגה שלנו ואני מתכוון ליהנות מכל רגע ממנה. בעוד יומיים או שלושה נחזור למציאות. אוהדי מכבי ת"א המסורים יתכוננו לשחיטה מול ירושלים ולזכייה קלילה בגביע המדינה שתישכח תוך חצי שעה. אלה שחוזרים לאהוד רק ברגעים הגדולים, כמוני, יעיזו אפילו לקוות שירושלים תצליח לנצל את ההתלהבות של הצהובים ולגנוב גביע. רק כדי להזכיר לכולם שגם קבוצות שמשחקות ב"מפעלים של 20 דולר לכרטיס", יכולות לנצח את אלופת אירופה האמיתית. רק מתוך התקווה שאחרי שהאהבה הישנה שלי למכבי התמלאה מחדש, גם האהבה החזקה עוד יותר - זו לכדורסל תחרותי, תבוא על סיפוקה.

הפיינל פור הגיע לסיומו. וחבל. לא בגלל שחס וחלילה הייתי רוצה שמשהו ישתנה בתסריט הכל כך מדהים שנכתב שם, אלא כי עזיבתם של ראשי היורוליג, העיתונאים, הצלמים, האוהדים (טוב נו, רק הרוסים) וכל מי ששכחתי, משאירה אותנו אמנם עם אלופת אירופה, אבל גם עמוק בתוך המציאות האסיאתית המדכאת.

כל מי שהגיע להיכל החל מיום חמישי האחרון, ובמיוחד אלו שהגיעו לצורך עבודה, נהנו מהקרם דלה קרם של אירוע ספורט אירופאי אמיתי. כשנכנסתי לאוהל התקשורת של נוקיהו לפני חצאי הגמר ביום חמישי והעברתי את התיק שלי דרך מכונת הרנטגן, הרגשתי ממש כאילו נכנסתי לדיוטי פרי - אתה כאן, בישראל, אבל יודע שתיכף לא תהיה. והאמת, עולם אחר. סוף סוף תנאי עבודה של בני אדם, ותחושה חגיגית שנגרמת על ידי ההצפה של עיתונאים זרים וחביבים, חלקם אפילו מחוייטים כמיטב המסורת האיטלקית, מה שלעולם לא נראה באוסישקין, מלחה וגם בהיכל נוקיה. גם סביב מלון הילטון ובטורניר הנוער בהדר יוסף, הורשה אווירת החג. הכל איכשהו היה נקי, רגוע ונכון יותר. עכשיו חוזרים לאסיה, לימים האפלוליים יותר של ליגה בה 40 הפרש בגמר הם לא ארוע של פעם בדור, למושבים הפחות נוחים, למנוחת המחצית בחדר העיתונאים המחניק ואפוף העשן בהיכל - ובלי האוהדות הנפלאות של צסק"א.

עכשיו יש לי סיבה טובה להחזיק אצבעות לחבר'ה של שמעון מזרחי גם בעונה הבאה. להתראות במוסקבה 2005.