להצדיע ולשתוק, לפחות לרגע

כבר יצא לי לדבר בעמוד זה על תהליך הריחוק הנפשי שלי ממכבי תל אביב כדורסל. אם בתור ילד הייתי יושב כל יום חמישי וצורח שעתיים נונסטופ על הטלוויזיה, נותן לכלב צ'ופרים אחרי ניצחונות וצובע אותו בצהוב לכבוד העלייה לגמר, היום אני לא רואה משחק שלם עד הפיינל פור, אם בכלל. (בליגה, כמובן, אני בכלל מת שהם יפסידו את האליפות).

במשחק האחרון של הסוויט סיקסטין חשבתי שזה חוזר לי. הלהיות-או-לחדול, המתח, הבלתי-אפשריות של הקמאבק – כל אלה הוציאו ממני שאגות בטן כמו בימים הטובים. אבל מסתבר שזו היתה תופעה חד פעמית. את המשחק נגד צסק"א לא ראיתי כולו, כי בסוף השלישי ככה הבנתי שנגמר הסיפור של הרוסים ונכנעתי לעייפותי.

את הגמר ראיתי במלואו, ולמרות שכמה מבצעים (בעיקר במחצית הראשונה) הוציאו ממני פמפום יד וצעקה, הרמיסה הדומיננטית הכתה אותי בהלם מכדי שאתרגש באמת. מאבק צריך להיות קשה כדי שהניצחון בו ייתן קתארזיס. אני מניח שאם הייתי בונה מתח פנימי לאורך עונה שלמה באירופה, אז מטח אחרי מטח היסטורי על הראש של הבולונזים המסכנים היה עושה לי את זה, אבל ככה, למרות שאין בזה שום הגיון, זה הרגיש לי כמו אליפות בארץ. גמר, מכבי שוחטת בהפרש סוריאליסטי... הסיפור הרגיל.

וזה מביא אותי למשהו שחייב להיאמר: גם אם כבר התרחקתי, כנראה לעד, מהיכולת להתחבר למ-כ-ב-י ברמה הנפשית, שהיתה עושה לילה כמו זה להיי של שבוע, עדיין נשאר הכבוד.

כשמכבי עושה דברים כאלה בארץ, אפשר (ודי צריך) להחמיץ פנים ולבכות את מות התחרותיות. אבל באירופה מכבי אינה העשירה ביותר, היא לא זו שגונבת שחקנים לכל הליגה. אירופה היא מסגרת ההתייחסות האמיתית של מכבי, ואם גם באירופה מכבי רומסת ככה, מגיעה לשיא בדיוק ברגע הנכון, לשיא כזה, על יריבה שכולם אמרו שהיה לה מזל לגנוב ממנה ניצחון בעונה הרגילה, אז כנראה שבאמת מדובר בקבוצה גדולה, היסטורית. מסתבר שהפיני הזה, שמזבל בשכל על אלוהים ודי נושא את שמו לשווא, בכל זאת ראוי ליחס של גדול בתורה כשזה מגיע לכדור הכתום.

וכמובן שזה לא רק פיני (שברגע זה ממש התחיל שוב עם קשקושי הרבי מלובביץ'. אתם ראיתם את הניקל המטופש הזה על הצוואר שלו??). זה בעיקר המערכת הצהובה סביבו. זו היכולת שלה להתעקש על איכות בארץ הפרטץ', על רצינות בארץ החפיף, על אחריות בארץ הסמוך. כן, אותן תכונות טוטליות בדיוק הופכים אותה לעתים קרובות מדי למקום חסר שמחת חיים, אבל כשזה עובד, זה דבר מדהים. זה דבר שמשמש דוגמא ומעורר הערצה.

יותר ממועדון מפואר אחד בתולדות הספורט הקבוצתי באשר הוא, ניסה לבנות קבוצה במטרה ספציפית לקחת תואר בעונה מסוימת, במיוחד בשיטת גביע, ונפל חזק על הפרצוף. בשביל שזה יצליח, ה-כ-ל צריך לעבוד נכון. בשביל שזה לא יעבוד, מספיקה פשלה אחת במקום הלא נכון. אבל דון שמעון לא היה מוכן לתת לתורת ההסתברות לעמוד לו בדרך. נראה לו יפה מדי הרעיון לקחת את הגביע בתל אביב. אז הוא דאג שזה יקרה – לא בטריקים מפוקפקים כמו שמאשימים שהוא עושה בארץ, אלא במקצוענות, בפרפקציוניזם, בכפיית רצונו האדיר לנצח על המציאות. פעם היתה לנו גישה כזו גם בעוד דברים. אפשר ומומלץ אפילו לשמוח שלפחות במקום אחד זה נשאר.

אני עדיין אשמח יותר על אליפות של מישהו אחר בארץ מאשר על הגביע האירופי הזה, אבל אליפות של הפועל תל אביב או בני השרון, לפחות השנה, תהיה פוקס. התואר האירופי הזה היה חותמת רועמת, הוכחת עליונות, ניכוס של שנה מתוך הנצח לארון הגביעים הפרטי. כל אוהד ספורט חייב להכיר בכך. כל אוהב ספורט אמיתי חייב לכבוש – לרקע קט ולא יותר – את ההעדפות הפרטיות שלו ולהגיד: מכבי, אתם גדולים.