בקיץ 1995 הגיע למינסוטה כוכב תיכונים מוכשר בשם קווין גארנט. באותם ימים זה היה די נדיר להמר על שחקן שלא עבר דרך הקולג', אבל אצל הטימברוולבס - פרנצ'ייז חדש באותם ימים שכבר הימר על כוכב מכללות ונכשל (כריסטיאן לייטנר) - הוחלט לתת לילד את המפתחות לשנים הבאות. זה לקח זמן, לגארנט לקחו כמה שנים עד שהתבשל, אבל בעיקר היה חסר לו עם מי לשחק. היו ימים שהילד כבר כמעט עבר לקבוצה אחרת, אבל במינסוטה שברו קופות חיסכון בכדי להשאיר אותו בעיר. במרוצת הזמן הוא הפך לסמל של הטווין סיטי'ס (כינוי לערים מיניאפוליס וסט. פול הצמודות זו לזו) והפך למפורסם יותר מה'מול אוף אמריקה' (הקניון הגדול בארה"ב) או אפילו יותר מאחוזת פייזלי פארק הסמוכה של הזמר פרינס.
בקיץ 2001 הוא ביקר עם מינסוטה במדריד וחשב שפרצופו הנאה יתנוסס בכל עיתוני הספורט בספרד. לתדהמתו הוא ראה רק פרצוף אחד מרוח על פני כל השערים, מישהו קירח, לא כל כך יפה. "מי זה?" הוא שאל את מארחיו. "למה הוא מופיע בכל העיתונים ועלי כתוב רק בעמוד האחורי?". המארחים הספרדים לא התבלבלו, "זה זינדין זידאן, הכדורגלן הטוב בעולם שחתם עכשיו בריאל מדריד". "כמה הוא מרוויח?" שאל גארנט ככל אמריקאי מחונך. כשגילו לו שזיזו מרוויח כעשירית משכרו, גארנט התקשה עוד יותר להבין איך זה שהצרפתי הזה עושה יותר כותרות ממנו.
בינתיים דאגו לסדר לקיי-ג'י קבוצה במינסוטה. עם השנים הוולבס הלכו והשתפרו, תוך שהמקום בתיקרת השכר הולך ונעלם. בעונה שעברה מיני כבר כמעט והדיחה את הלייקרס, אבל חוסר ניסיון מנע ממנה לעבור הלאה ולשבור מנחוס של ניצחון בסידרת פלייאוף. הפעם, אחרי עונה אותה צלחה הקבוצה כבעלת המאזן הטוב ביותר במערב, חסר היה לחברים של ה'ביג טיקט' שלא יצליחו לעבור את דנבר המפתיעה. אחרי הלילה הצליחה מינסוטה לבנות לעצמה שושלת חדשה, החל מהלילה יכולים להגיד במינסוטה שיש להם ניצחון בסידרת פלייאוף. החל מהלילה צריך לספור אותם כמועמדים לתואר. השושלת מדנבר (זו של כרמלו, לא זו של אלכסיס ומשפחת קרינגטון) עדיין בבנייה.
מינסוטה, שניצחה את הסידרה 1:4, תפגוש בשלב הבא את הקינגס כשבחצי הגמר השני תארח ביום ראשון סן אנטוניו את הלוס אנג'לס לייקרס (22:30, ספורט 5+).
מינסוטה - דנבר 91:102 (1:4 בסדרה למינסוטה)
ועכשיו למשחק עצמו מינסוטה הובילה לכל אורך המפגש והבטיחה את הניצחון הרבה לפני הבאזר. במהלך הרבע השני רצו KG (28, 7, 8 ו-6 איבודים) והחבר'ה 4:24 בדרך ליתרון 26 נק' והכל היה נראה גמור. אבל הנאגטס, שהראו המון מלחמה ואופי בסדרה הזו, חזרו בכוח עם ריצה שלהם (13:0) וחזרו למשחק. ברבע השלישי הפער צומצם לשש, והוולבס נראו רע מאוד. אף אחד לא הצליח להשתלט על המשחק: הביג טיקט לא דרש מספיק את הכדור וקאסל (26 ו-6 איבודים) את ספריוול (19 נק', 17 מתוכן בראשונה) פתאום לא הפסיקו להחטיא. השחקנים המקומיים נראו רדומים מעט ונראה היה שהמשחק נמצא שם על הרצפה בשביל שדנבר יחזרו אליו. אבל ללא כרמלו אנתוני הפצוע לא היה אף שחקן עם קילר אינסטינקט (עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, לאנדרה מילר ו-21 הנק' שלו) שיעשה את הסלים החשובים כשבאמת צריך. כך יצא לו שהזאבים הצליחו להגדיל את הפער בעצלתיים עד ש-KG התעורר וסגר את הבאסטה של דנבר. בדקות הרעות של הוולבס ניתן היה לראות את הלחץ שיש על השחקנים לעבור כבר את הסיבוב הראשון, למרות שבסוף המשחק אמר סונדרנס "היו לנו עשרה שחקנים חדשים. חצי מהחבר'ה שלי בכלל לא יודעים למי הפסדנו בשנה שעברה. המטרות שלנו הן גבוהות יותר, ואנחנו חושבים שיש לנו סיכוי אמיתי לזכות באליפות". סביר להניח שהאחים מאלוף מודים עכשיו לריק אדלמן על השילוב המגומגם של וובר בקבוצה, כי כעת כשהם מדורגים במקום הרביעי הם יפגשו את הטי-וולבס ולא את הספרס האימתניים.
המשחק החמישי סיים סדרה סוערת ומעוררת מחלוקת, שכללה טראש טוק ברמות שכבר כמה שנים לא ראינו בסדרה בין המדורג ראשון לשמיני. זו כנראה עוד עדות ללחץ הגדול על מיני. החגיגות של KG והחבר'ה אחרי הניצחון במשחק הרביעי בדנבר, נראו קצת תמוהות בהתחשב בעובדה שזה היה רק עוד משחק, ורק בסיבוב הראשון.
אז מה היה לנו שם? גארנט הכניס מכה במפשעה לאלסון, וזה כינה אותו "הומו" בתקשורת (ואח''כ חוייב להתנצל בפני אגודת ההומואים והלסביות האמריקאית, לפי מיטב מסורת הפוליטיקלי קורקט). אחרי המשחק נפגשו השניים במקרה ליד האוטובוס ו-KG נעמד מול פניו של אלסון אמר לו (בתרגום חופשי) "יש לך דיבור איתי?". המאמן הפריד את הניצים. ג'ון בארי ניסה להיכנס לראש של יריביו, ירד על הקהל של מינסוטה וקיבל שריקות בוז בכל נגיעה בכדור. ספריוול הקניט את ספסל הנאגטס בכל הזדמנות, קאסל הזהיר שהם "העירו מפלצת" מתרדמתה, ואוליבר מילר לא הפסיק לרדת על אלסון.
עכשיו שהעשן התפזר אפשר לסכם הנאגטס נראו טוב, נלחמו על הפרקט וספגו קצת ניסיון פליאוף חיובי. קאמבי היה גדול עם 21 נק' ו-15 קרשים, ו-ושון לנראד תרם 17. גם ארל בויקינס שיחק 28 דקות (מהן הרבה כרכז ליד אנדרה מילר) והרשית 19.
מיאמי – ניו אורלינס 83:87 (ההיט מובילים בסדרה 2:3)
הנה הסדרה היחידה שמגיעה ליותר מחמישה משחקים, והיא ללא ספק השיוויונית והמרתקת בסיבוב הראשון. רק שחבל שזו גם הסדרה הכי פחות מעניינת.
במשחק הראשון הציג דווין ווייד יכולת מופלאה וקלע את סל הניצחון, אבל בשלושת הבאים נראה כמו רוקי מפוחד (14, 2 ו-11 נק' בהתאמה). החזרה הביתה כנראה עשה לוויד רק טוב, כי השורה הסטטיסטית שלו כללה 21 נק', 5 ריב' ו-5 אס'. וויד גם עשה את המהלך המכריע של המשחק: שלשה בדקה האחרונה סגרה את הסיפור. אדי ג'ונס קלע 25.
המשחק היה סוער והאווירה הייתה לפי מיטב מסורת הפליאוף. שחקני ההיט היו באטרף והרבו להתווכח עם השופטים. ראפר אלסטון, אגדת סטריט בול שהפכה לשחקן NBA לגיטימי, אף הורחק ברבע השלישי.
ניו אורלינס חוזרת עכשיו הביתה בניסיון לכפות משחק שביעי. ההורנטס הפסידו את כל חמשת המשחקים שלהם במיאמי העונה, וההפסד אמש היה כנראה הכואב ביותר, מכיוון שקשה לראות אותם מנצחים בחוץ דווקא במשחק המכריע. בארון ניער מעליו את הפציעה וקלע 33 (11 מ-18), להם הוסיף 7 מתנות. בד"כ כשדיוויס הולך יותר לקו (8 מ-10) מאשר שהוא מפגיז מעבר לקשת (3 מ-8) הצרעות מסיימים עם ניצחון, אבל ההגנה של ההיט חושפת שוב ושוב את העובדה שהקבוצה של פלויד היא מאותגרת התקפית. פי ג'יי בראון וג'מאל מגלור הנפיקו דאבל דאבלים של 12, 13 ו-10, 10 בהתאמה. בראון גם חסם שלוש זריקות.
בינתיים הפייסרס מנסים שלא להירדם בעודם מחכים לראות מי היא הקבוצה שתשמש כתפאורה בדרכם לגמר המזרח.