ג'קי רובינסון – שחור וגאה

הקריירה של ג'קי רובינסון בליגת הבייסבול הבכירה נמשכה עשר שנים (1947-1956), בהן שיחק במדי קבוצה אחת – ברוקלין דודג'רס (שעברו ב-1957 ללוס אנג'לס). הוא היה שחקן מצוין אך לא סופרסטאר: מעולם לא חבט 20 הום ראנס או הכניס 125 ראנס בעונה אחת. ממוצע החבטה לקריירה שלו , 31%, טוב מאוד אבל לא מבריק. הוא זכה בתואר MVP פעם אחת בלבד (1949) ובאליפות אחת,למרות שהדודג'רס הופיעו שש פעמים בוורלד סירייס באותו עשור. ובכל זאת, מעולם לא היה שחקן שהשפיע יותר על פניו של משחק הבייסבול, ובאמצעותו על אמריקה כולה, מאשר ג'קי רובינסון.

בשנת 1946 חיפש המנג'ר האגדי של הדודג'רס, בראנץ' ריקי, שחקן שחור שיפרוץ את מחסום הצבע ויפתח את ליגות הבייסבול בארה"ב לאינטגרציה עם קהילת השחקנים שחורים,שאז עוד שיחקו בליגות משלהם. ריקי חיפש מישהו שיוכל לרסן את עצמו מלהגיב על גילויי הגזענות שהיה ברור לכולם שיגיעו ובגדול.

האגדה מספרת כי ב-28 באוגוסט 1945, כדי להיות בטוח שמצא את האיש שלו, אמר ריקי לרובינסון כי הוא בטוח שמבחינה מקצועית הוא יוכל לשחק בליגות הבכירות. "השאלה היא", אמר ריקי, "האם יש לך את האישיות המתאימה?"

"האם אתה מחפש מישהו שאין לו אומץ להילחם בחזרה?", שאל רובינסון.

"לעזאזל ילד", השיב ריקי, "אני מחפש שחקן שיש לו מספיק אומץ לא להילחם בחזרה".

באותו יום הצטרף ג'קי רובינסון לדודג'רס, כשהוא וריקי מסכמים כי בשנתיים הראשונות שלו בקבוצה לא יגיב על המגרש ומחוצה לו לשום התגרות או פרובוקציה. רובינסון, איש שחור וגאה שהמונח "להפנות את הלחי השניה" לא היה קיים אצלו במילון לפני כן, עמד בהבטחתו.

ג'ון רוזוולט רובינסון נולד ב-31 בינואר 1919 למשפחה בת שבע נפשות בג'ורג'יה שבדרום ארה"ב. כשהיה בגיל חצי שנה עזב אביו את הבית. ב-1920 לקחה אימו של ג'קי הפעוט את חמשת ילדיה ועקרה לפסדינה, קליפורניה. אימו עבדה כמשרתת מרבית שעות היממה ורובינסון גדל בעיקר ברחוב, אורח חיים שהקשיח אותו ולימד אותו לעמוד על שלו.

במגרשי המשחקים היה ידוע בעיקר במחויבותו הטוטאלית לנצחון בכל משחק שהוא, מגולות ועד משחקי כדור. הוא רכב על גבי כישוריו האתלטיים למכללת UCLA, והיה הספורטאי המצטיין במכללה (וקרוב לודאי בארה"ב כולה) בארבעה ענפי ספורט שונים: כדורסל, פוטבול (בתפקיד רץ אחורי), קפיצה לרוחק ובייסבול.

לאחר פרל הרבור, כמו מרבית חבריו הסטודנטים, גויס ג'קי לצבא והוצב בטקסס. מדיניות הצבא לגבי אפליה גזעית לא הייתה אחידה וברורה במיוחד, ויום אחד, בעת נסיעה באוטובוס צבאי, הורה הנהג לרובינסון להתיישב בחלקו האחורי של האוטובוס. רובינסון סירב. המשטרה הצבאית התערבה ורובינסון הועמד למשפט צבאי. פרקליטו טען במשפט כי ג'קי לא הפר שום פקודה, ושכל התקרית היא ניסיון התנכלות לחייל שחור שעמד על זכויותיו. בית המשפט הסכים עם ההגנה וההאשמות בוטלו. הוא שוחרר מהצבא בסוף 1944.

בשנת 1945 בילה רובינסון את עונתו היחידה בליגות הבייסבול של השחורים, בקבוצת המונארכס מקנזס סיטי. ליגות הבייסבול של השחורים הוקמו ב-1920 על מנת לספק מסגרת מקצוענית אלטרנטיבית לשחקנים שחורים, שלא יכלו להופיע בליגות של הלבנים בשל חוקי ההפרדה הגזעית.

העונה הייתה קשה ומפרכת, המשכורות היו נמוכות ולא שולמו בצורה סדירה, שחקנים שיחקו במספר תפקידים בשל סגל מצומצם והנסיעות למקומות מסוימים בדרום ארה"ב מוכה הגזענות גבלו בסכנת חיים. הקבוצות היוו מעין מופע נודד וסיפקו הן גאווה לקהילת השחורים והן את יצר הסקרנות והמציצנות של האוהדים הלבנים, שנהרו בהמוניהם למשחקי ידידות שנערכו לעיתים בין קבוצות MLB ובין קבוצות מליגות השחורים.

המקצוענות לא הייתה בראש מעייניהם של השחקנים והמאמנים וג'קי רובינסון, שלא עישן ולא שתה, התקשה להיטמע חברתית בחיים הסוערים של הליגה. במגרש לעומת זאת הוא נטמע היטב, חבט ב 38.7 אחוזי הצלחה ב 47 משחקים והופיע במשחק האולסטאר. יכולת זו לא נעלמה מעיניהם של הסקאוטרים של הדודג'רס.

ב 1945 החליף הפי צ'נדלר את קנסאו לנדיס, שהיה גזען בנשמתו, בתפקיד הקומישינר של ליגות הבייסבול הבכירות. צ'נדלר אמר על השחורים ש"אם הם יכולים להילחם ולמות באוקינאווה ... הם יכולים לשחק בייסבול באמריקה".

בראנץ' ריקי, מנג'ר הברוקלין דודג'רס. קיבל אור ירוק לנסיון האינטגרציה שלו והציב את ג'קי רובינסון בעמדת הבסיס השני של המונטריאול רויאלס, קבוצת הליגות הנמוכות של הדודג'רס.

בעונת 1946 הוביל רובינסון את הליגה הזו כשחבט ב 34.9 אחוזי הצלחה וגנב 40 בסיסים, והוביל את קבוצתו לזכייה בוורלד סירייס של ליגות המשנה. הבמה היתה מוכנה לעלייתו של השחקן השחור הראשון לליגות הבייסבול הבכירות.

ב-15 באפריל 1947 הופיע רובינסון בן ה-28 במשחקו הראשון במדי הדודג'רס. בספרם "אלילי המשחק" כתבו רוברט ליפסייט ופיט לווין: "משחקו הראשון של רובינסון ב-MLB ייצג הן את החלום והן את הפחד משוויון הזדמנויות". בעונתו הראשונה בדודג'רס שיחק רובינסון בבסיס הראשון וזכה בתואר רוקי השנה.

הוא נאלץ להתמודד עם תופעות גזענות קשות על המגרש (קללות, יריקות וצעקות בוז, חתולים שחורים שנזרקו למגרש, מגישים שזרקו את הכדור לגופו ולראשו במתכוון) ואיומים על חייו ובני משפחתו מחוצה לו. בערים בהם הייתה עדיין הפרדה גזעית הוא התגורר במלון נפרד ואכל את ארוחותיו לבד במסעדות לשחורים.

גם משפחתו סבלה מהשפלות. אשתו, רייצ'ל, סיפרה פעם כי בעת אימוני האביב בפלורידה נאסר עליה ועל ילדיה לצאת מתחומי המגורים. בעוד הנשים הלבנות יצאו לקניות והלכו עם ילדיהן לבריכה, התבוננו רייצ'ל וג'קי ג'וניור בהם בקינאה מה"כלא" שלהם. כשהגיעה לצפות בבעלה משחק אולצה להיכנס למגרש מ"שער השחורים", שלא היה אלא חור בגדר בבקיר שמאחורי השדה החיצוני של המגרש. חברו לקבוצה של רובינסון, פי. ווי. ריס אמר על שנתו הראשונה של ג'קי במייג'ורס: "הדרך בה הצליח לחסום את כל מה שקרה מסביבו ולהתמקד רק בכדור שהגיע אליו במהירות של 100 מיילים לשעה – זה חייב להיות הדבר הכי מדהים שראיתי אי פעם בספורט."

בשנת 1949, לאחר שזכה בכבוד מצד חבריו לקבוצה בשל אופיו ומקצועיותו ולאחר שהשתחרר מהתחייבותו לריקי שלא להגיב לפרובוקציות, נתן רובינסון את עונתו הטובה ביותר בקריירה והוביל את הליגה עם ממוצע חבטה של 34.2 אחוז. יחד עם 37 גניבות בסיס ו-124 ראנס מוכנסים זכה רובינסון בתואר ה-MVP היחיד בקריירה שלו.

בעונת 1955 היה ג'קי רובינסון חבר באחת הקבוצות המרגשות בתולדות הבייסבול. לאחר שנים ארוכות שבהן היו הלוזרים האהובים של אמריקה, והפכו את זעקת המרירות "חכו לשנה הבאה" לסיסמא ולדגל, זכו הברוקלין דודג'רס, "הבטלנים" (dem bums) כפי שכונו בלב רחב ולשון עילגת במקצת על ידי תושבי הרובע הקשוחים, באליפות ראשונה ויחידה לפני הבגידה, המעבר ללוס אנג'לס.

לאחר עונת 1956 הודיעו הדודג'רס על טרייד ששלח את רובינסון לג'איינטס (שגם הם שיחקו אז בניו יורק). רובינסון, שלא רצה לשחק במדי היריבה הגדולה של קבוצתו לאורך השנים, הודיע על פרישה מהמשחק.

ג'קי רובינסון נבחר להיכל התהילה של הבייסבול ב-1962, השנה הראשונה בה הופיע שמו ברשימת המועמדים. לאחר שפרש שלח את ידו בעסקים ואף בפוליטיקה, אם כי לא הצליח במיוחד בתחומים אלה. הוא המשיך במאבקו למען שוויון זכויות לשחורים והיה דובר מבוקש כיוון שאף פעם לא היסס לומר את מה שהוא חושב. התדרדרותו של בנו לסמים הפכו אותו לאחד מנושאי הדגל במאבק נגד הסמים בארה"ב. בשנות חייו האחרונות חלה בסוכרת ובמחלת לב. הוא נפטר מהתקף לב ב 24 באוקטובר 1972, בגיל 53, בביתו בקונטיקט.

ב 1997, לכבוד יובל ה-50 להופעתו הראשונה, הקדישה הליגה את העונה כולה לג'קי רובינסון.

* הכתבה פורסמה כאן לראשונה ב-28.4.2004