איזה שלום ואיזה נעליים

בשעות הזריחה או השקיעה, כשהראות בכפר דרום צלולה, אפשר להבחין בסנא בכית רצה. דווקא אז, גרגרי החול בשפת הים של מחנה הפליטים דיר אל באלח בעזה רכים במיוחד. אלו שעות האימונים שלה, בהן היא רצה עשר פעמים 800 מטר לכל צד. בקיץ החול חם כמו בגיהנום, בחורף האדמה בוצית. אלא שגם אז האפשרות הנוספת לאימון - האדמה המסולעת של מחנה הפליטים - לא נוחה. בטח כשבכית רגילה לרוץ יחפה.

בכית, רק בת 18.5, אמורה לשאת את דגל פלשתין בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה. היא תהיה אחת מארבעת הספורטאים שייצגו את הרשות הפלשתינאית, האשה היחידה במשלחת. למרות שהרשות איננה מוגדרת כמדינה, הוועד האולימפי אישר לה ארבעה נציגים שחייבים במינימום האולימפי.

השבוע התבשרה בכית שהיא תצטרך להתחרות לבושה במכנסיים וחולצה קצרים. "בחברה מסורתית בלי הרבה חופש כמו שלנו, אני מקווה שיקבלו זאת בהבנה", היא אומרת. כשהחלה לרוץ, לבשה מכנסיים קצרים וחולצת טי. במחנה הפליטים זעמו, ודרשו שתתלבש צנוע. ילדי השכנים רגמו אותה באבנים, הוריה נאלצו להתערב. בשכונה נערכה אסיפת דיירים מיוחדת, במהלכה הסבירה משפחת בכית כי מדובר רק בספורט. "הסכמתי להתאמן עם בגדים ארוכים, והיום כשאני עוברת ליד הילדים הם מוחאים לי כפיים".

ההשתתפות באתונה היא פנטזיה פרטית של בכית, המוגשמת ללא כל תמיכה חיצונית. איגוד האתלטיקה הפלשתינאי מסייע רק לפני תחרויות, לא באימונים השוטפים, וגם אז מדובר בתמיכה כלכלית מינימלית. אין לה מכשירי כושר בבית, נעלי ריצה ("אני חולמת על זוג טוב, מהאלה שעולים 200 דולר") וספונסרים. קיומו של מחנה האימונים לפני האולימפיאדה מוטל בספק, כך שייתכן ותתחרה לראשונה העונה על מגרש אולימפי דווקא באתונה. היא מספרת שהיא סובלת מתת תזונה. ובחודש הקרוב היא אמורה לעבור מבחני כניסה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה בשנה הבאה. בכית עדיין לא סיימה תיכון.

"האינתיפאדה הרסה את הספורט המקומי, אנחנו בכלל לא מתאמנים או משחקים. אבל באתונה העולם ייראה שפלשתין קיימת", היא אומרת בגאווה. "ההשתתפות חשובה, כדי להיות שם כמו כל ארץ אחרת. זה ג'יהאד איסלאמי למען המדינה. למתחרים שלי אפשרויות רבות מאשר לי, אבל למרות התנאים המינימלים, המורל גבוה. נכון שאין לי סיכוי להשיג מדליה, אבל אם ישקיעו בי במחנות אימונים אחרי האולימפיאדה, ב-2008 אני מבטיחה להביא מדליה אולימפית ראשונה, שתהיה אות כבוד לכל פלשתינאי בעולם".

גם מאמנה, סמיר נביאן, ויתר על האולימפיאדה הקרובה. בחודש שעבר ביקשו ממנו מהוועד האולימפי להכין תוכנית אימונים חדשה. המטרה: בייג'ינג 2008. "אין לנו את הציוד הדרוש, בכית בחורה טובה וכישרונית, אך חסרת סיכוי ולכן המטרה היא רק לשפר את השיא האישי בעשר שניות". שיאה של בכית עומד על 2:28:11 דק', מעל לחצי דקה מהשיא העולמי - 1:55:82 דק'.

השבוע נסע נביאן לקהיר כדי לשכנע את בעלי מועדון "אל שמס" לאמץ אותה. בשנה שעברה הוצע לה לעבור למצרים, אך היא סרבה לעזוב את עזה. "המעברים בין המגרשים האולימפיים לאימונים בים הורסים אותה, לכן אני רוצה שהיא תעבור להתאמן בקהיר", אומר נביאן. "רק שם היא תוכל לעבור הכנה טובה".

בכית בת למשפחה של ספורטאים, שמתקיימת מ-250 דולר בחודש, משכורתו של אביה השוטר. גם אימה היתה אצנית, אך בנוסף שחקנית כדורסל וכדורעף. היום היא מצטרפת אליה במחנות האימונים במצרים. אביה היה מתאגרף. אחיה הצעיר מוחמד כדורגלן, הבכור אחמד כדורסלן. וויסאם, אחותה הקטנה (17), רצה 1,500 מטר ונחשבת פוטנציאל אולימפי.

בכית הצטיינה באליפויות בתי ספר המחוזית. לפני ארבע שנים הצטרפה לנבחרת פלשתין באתלטיקה ומאז היא הספורטאית המובילה בעזה ובגדה. באליפות מדינות ערב ב-2002 זכתה במדליית ארד בהליכה ל-5,000 מטר. ב-2003 זכתה במקום ראשון באליפות אלכסנדריה ל-400 מטר, ונבחרה לרצה הטובה בפלשתין. בפברואר האחרון סיימה במקום שישי באליפות אסיה באולם סגור באיראן ל-800 מטר. את השיא האישי השיגה באליפות קהיר במצרים בשנה שעברה.

מחנה הפליטים דיר אל באלח נמצא בצפון עזה ומופרד משאר חלקי הרצועה. על פי נתוני אונר"א, מתגוררים שם 20 אלף תושבים. רוב שטחיו חושפו בשנה האחרונה על ידי צה"ל, בגלל ירי הקאסמים ליישובים הסמוכים. האזור ספג הפגזות רבות במהלך האינתיפאדה, אך הנזק העיקרי שנגרם לבכית הוא בעמידה במחסומים שמקשים על השתתפותה בתחרויות מקומיות. את הדרך מדיר אל באלח למרכז הרצועה היא עושה לרוב ברגל, "ולכן אני מגיעה עייפה לתחרויות".

בכית מודעת לסמליות בהשתתפותה ומנצלת זאת להקשרים פטריוטיים. היא מספרת שבשעת הריצה היא חולמת על המדינה הפלשתינאית המתהווה ו"קוראת לכל העולם לעזור לנו עד שנשיג שלום ויציבות בפלשתין ונקבל חזרה את זכויותינו למדינה עצמאית. בינתיים, אני מוכנה להסתפק בזוג נעליים חדשות".