מצטייני הליגה? איזו ליגה?

לאליפות הנוכחית של חיפה, יש תאמינו או לא, כמה קווים מקבילים לזו ההיסטורית של 1993/4 מלבד העובדה שאז, כמו היום - מילאן זכתה באליפות איטליה. לפני עשור בדיוק, זכתה מכבי חיפה באליפות, שהוגדרה על ידי רבים כגדולה ביותר של קבוצה ישראלית. הקבוצה של גיורא שפיגל שנבנתה בצלמה של מילאן הגדולה, באותן שנים אלופת אירופה נצחית, לא הסתפקה בשער אחד או שניים בכדי להשיג ניצחון והיתה כובשת בכל שבוע שלושה וארבעה שערים לרשתות היריבות המסכנות. ב-2004 זכתה מכבי חיפה באליפות, שהוגדרה על ידי רבים כחלשה ביותר של קבוצה ישראלית. עד היום כבשה קבוצתו של רוני לוי, שנבנתה כנראה בצלמה של, בעצם אני לא יודע של איזו קבוצה - 48 שערים ב-29 משחקים. ממוצע של פחות משני שערים למשחק (1.65 ליתר דיוק).

מכבי ת"א השניה, הקטינה לעשות וכבשה רק 30 שערים וביחד עם חיפה הפכה לראי של הליגה המשעממת העונה. למעט משחקים בודדים, ראינו העונה יותר מדי מפגשים בין אנשים שבאים להעביר את הזמן וקורים לעצמם כדורגלנים. לעתים היה נדמה כאילו העונה מעולם לא התחילה, כאילו כל מה שראינו כל השנה זה משחקי ידידות של טרום עונה, או מקסימום גביע ליליאן. רמה נמוכה של כדורגל (אם אפשר לקרוא לזה כך), לא נראתה בארץ כבר שנים. השחקנים הישראלים בינוניים, הזרים חלשים, המאמנים פחדנים, העסקנים בכיינים והצופים - מתמעטים.

קלינגר יכול לבקש סליחה מהצופים עד מחר (וחבל שהוא היחיד שעשה את זה עד עכשיו), אבל שום דבר לא מצדיק רמה נמוכה שכזו. אפילו גולאסו יפה לרפואה לא קיבלנו העונה, כזה שמגיע אחרי מבצע קבוצתי בין שחקנים שמחליפים 6-5 מסירות עד לשער. מעט השערים שהובקעו, הגיעו ממצב סטאטי או סתם במקרה. לא במקרה, השחקן הישראלי המצטיין של העונה הוא ניר דוידוביץ'.

לגבי שחקנים זרים, הרי ששניים עלו על כולם העונה. משבצת השחקן הזר היתה בעבר הלא רחוק ותהיה מן הסתם גם בעתיד, זו שעל פיה תעמוד זהות האלופה. לא העונה. גוסטאבו בוקולי וגבריאל לימה, שני ברזילאים מהדרג הרביעי ואולי החמישי במדינתם, הביכו פעם אחר פעם את ההגנות הישראליות המגוכחות והיו השחקנים הזרים הטובים ביותר העונה. אם גם בעונה שעברה הם היו הזרים המצטיינים בליגה - הלאומית, מה זה אומר על ליגת העל?

על כל המחדלים אחראים למעשה קברניטי הקבוצות, שהחליטו לחסוך כסף בהבאת מאמנים צעירים ובינוניים. ונחזור למכבי ת"א, שהיא כאמור הראי הטוב ביותר של הליגה העונה. האליפות של ניר קלינגר בעונה שעברה, החלה להתגלות כפוקס חד פעמי ככל שהעונה הנוכחית התקדמה. נכון, היו תמיד לו בעיות אובייקטיביות של סגל קצר מסיבות כאלו ואחרות, אבל העובדה שמכבי ת"א הצליחה לחזור מפיגור רק שלוש פעמים העונה (במשחקים אותם היא לא ניצחה), מעידה על חוסר היכולת של קלינגר בניהול משחק ואיבוד היכולת לדרבן את חניכיו. עובדה זו, שהיתה נכונה בעבר לגבי קבוצות תחתית, הפכה לנכונה גם לגבי הגדולות העונה (למעט אחי נצרת שהפכה ליחידה שחזרה מפיגור בן שני שערים ליתרון). אני יכול רק לנחש, שבעונה הבאה, האליפות הנוכחית של חיפה תתגלה כפוקס והאמת, שמשניים ששיחקו לפני עשור בקבוצות האטרקטיביות של המועדונים הם מאמנים כיום - ציפינו להרבה יותר.

יום העצמאות נתן לנו שוב הזדמנות לצפות במשחק הטוב ביותר של נבחרת ישראל בכל הזמנים. ה-0:5 על אוסטריה. כולם שיחקו אז מושלם, אבל מי שהגדיל לעשות היה שלמה שרף, שעלה לשחק עם שלושה בלמים ושיטה התקפית שנעלמה כבר מזמן ממחוזותינו. בליגת העל של היום משחקות כמעט כל הקבוצות בשיטה זהה פחות או יותר, של 1-5-4. להוציא אולי את סכנין ואחי נצרת (כן, שוב שייע מככב), שלוקחות סיכון ומשחקות בדר"כ עם שני חלוצים.

ניר קלינגר בתחילת העונה שעברה, היה המאמן היחיד בשנים האחרונות ששיחק עם שלושה בלמים. משום מה, אחרי 0:5 על נתניה, 2:5 על מכבי פ"ת ותוצאות גבוהות נוספות, הוא נטש את השיטה וחזר לשעמם עם שני בלמים ושני מגינים. התוצאות היפות שהשיג בתחילת העונה ההיא, עזרו לו לזכות באליפות בהפרש שערים. ובכלל, דומה כי השיטה הזו נעלמה מאירופה לפני עשור, אחרי שכל העולם ראה איך ברצלונה מוציאה ארבעה כדורים מהרשת, באותו גמר גביע אירופה לאלופות נגד מילאן. לאף אחד לא היה אכפת שקרויף, מאמנה של בארסה דאז, סיים את אותה עונה עם אליפות שניה ברציפות ועם כמות שערי זכות מהגבוהות בכל הזמנים בספרד. כולם זוכרים את מילאן (שוב מילאן).

חיים רביבו החליט לתלות את הנעליים באמצע העונה. במעט המחזורים בהם שיחק, הראה כי בקלות היה יכול להפוך למלך השערים והבישולים של הליגה. ככה זה כשמלך השערים שלך אולי ידגדג את 14 הכיבושים העונה (מחצית מהכמות אותה כבש אלון מזרחי ב-93'). נדמה כי מאז פרש רביבו, הליגה כאילו איבדה מהמתח והתחרותיות שלה. כאילו הזילזול הזה של חיים, חילחל לשחקנים. בעצם, כשחושבים על זה, הליגה גם כך לא התחילה בקצב מי יודע מה.

ואם באווירון עסקינן, הרי שהפסטיבל התקשורתי סביב הפיכתו למלך השערים בכל הזמנים, השכיח את העובדה שיש לו השנה רק 8 שערים. והפעם אין לו תירוצים - הוא הרי לא משחק במכבי חיפה או במכבי ת"א של העונה.

מאמן העונה: האמת, מגיע לדרור קשטן. עם סגל כמו שיש לו העונה הוא הצליח ליצור קבוצה ששיחקה לפרקים את הכדורגל הכי יפה בארץ וסבלה בעיקר בהגנה מעונה חלשה של אלימלך וגרשון. שייע הותיק משתרך לא הרחק מאחוריו, עם כדורגל אטרקטיבי, לוחמני ונאיבי, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים (תנו לו כבר קבוצת צמרת)

שחקן העונה: בכל זאת גוסטאבו בוקולי ואחריו בן לוז (למרות ששיחק רק חצי עונה). ראויים לציון גם ניר דוידוביץ', עידן טל, יניב קטן, טל בן חיים, ליאור אסולין, גבריאל לימה, אבי נמני, שי הולצמן, מנור חסן וסלים טועמה, שנתנו משחקים טובים. לעתים.

אכזבת העונה: לאור היכולת החלשה של הגדולות וחוסר היכולת לנצל את המצב לאליפות היסטורית - מכבי פתח תקווה

השחקן המאכזב: טל בנין. כל מילה מיותרת.

התופעה: בריחת הקהל. בעלי הקבוצות תתעשתו, כדורגל = בידור = קהל = כסף (משוואה בחזקת נעלם העונה). אוהדי הכדורגל אמנם פראיירים, אבל גם להם יש גבולות אם לא שמתם לב לכך העונה. אי אפשר להאשים את צ'רלטון בהכל.

תופעה (2): פעם, כששמענו את 'שירים ושערים' ברדיו, יכולנו לדמיין איזה משחקים סוערים רואים זוהיר בהלול וחבריו. העונה שידורי 'שבת של כדורגל', בלי קשר לרמת איכותן, הראו לצופים בבית, עד כמה הכדורגל שלנו באמת משעמם. ושוב, אי אפשר להאשים את צ'רלטון בהכל (למרות שזה ממש כיף). והכי מצחיק זה שדווקא העונה, הם ביקשו כסף על הדבר הזה.