כשנותנים הכל - דברים טובים קורים

יום ג', אולם הספורט במלחה.
לרגע אחד כל הזכרונות עולים ומציפים, כמעט חמש-עשרה שנים של אהבה – סל ניצחון של עדי גורדון בשניה האחרונה בחצי גמר הפלייאוף נגד הפועל תל אביב, מטר השלשות הדרמטי בשלוש הדקות האחרונות נגד בית"ר ר"ג, הניצחון הראשון ביד אליהו בפלייאוף בשנת 90', הגביע הראשון עם סל של גורדון מעל ל- 2.08 מ' של טום צ'יימברס, ההופעה המדהימה בגביע השני, ההצגה של בילי תומפסון הנהדר והפצוע בגביע נגד הרצליה, ה- 23 שלא יוצא מהראש נגד מכבי. שמות ותמונות מתערבבים – טוני מאסופ מטביע, נוריס קולמן, הסרג'נט, כזר יחיד סוחב את הקבוצה על גבו עונה שלמה, קני וויליאמס מקבל מסירה מופלאה מאייץ' ואלדמן ומכניס אלי-הופ מדהים, הרכז הנהדר מוטאפצ'יץ'. המאמן הרגיש, העדין והשקט, והכ"כ ירושלמי, יורם חרוש, שוב ושוב, אחרי כל משחק, ללא קשר לתוצאה, מעיד בקול נשבר – "הבחורים נתנו משחק הירואי". אני נזכר בירושלמים פיני לוי, רועי אייל, עמית תמיר וכמובן פפי תורג'מן, שחקני הנשמה תוצרת חוץ – דני גוט וברק פלג. ולצד כל זה גם זכרונות אחרים : הזרים הלא-יעילים – וולס, ג! 'יילס, סטיוארט, הגבוהים הישראלים הלא-יוצלחים אמיר בינו והאווי לאסוף. הפסדים לא-ברורים נגד גבעת שמואל שוב ושוב, תבוסות בליגה ובגביע אירופה, ואכזבות נגד מכבי שוב ושוב, שוב ושוב. הפציעה של פפי, איבודי הכדור של טפירו, מחלת הנשיקה של עדי, הירידה מהמגרש של קליין, הדרכון הצ'כי של וויליאמס – בושות, כשלונות, דיכאונות – אבל על כל פשעים תכסה אהבה. קשה לחשוב על עוד קבוצה ששברה כל כך הרבה פעמים את לבבות אוהדיה, אך לא איבדה את אהבתם.

משחק גמר גביע יול"ב. אנחנו כאן במלחה, צופים בהפועל י-ם שלנו על המגרש הרחוק בשרלואה. הפועל י-ם שלנו, המוגבלת, הקפריזית, הלוזרית, זו שחקקה על דגלה את מורשת עדי גורדון – "יש בנו אהבה והיא תנצח". מולה עולה ריאל מדריד האימתנית, שלפני שנים הייתה הקבוצה המפחידה ביותר באירופה, וגם כיום מתגאה בתקציב גדול פי שש מזה של הפועל. באולם הרחוק בבלגיה ובאולם הקרוב במלחה יש מספר דומה של אוהדים אדומים – ביחד כאלפיים וחמש מאות אדומים, אוהבים, נרגשים – ומוכנים לקראת התבוסה.

ריאל עולה עם בנט, אחד הרכזים הטובים באירופה, הררוס, צלף שלשות מסוכן, קמבלה, הסנטר הלטבי המצוין, פוטסיס! , הפורוורד היווני שנבחר לא מזמן בדראפט של ה- NBA, פט בארק הקשוח, השומר המצוין סטואיץ', ועוד שורה של שחקנים מהשורה הראשונה של אירופה. הפועל עולה עם קובץ שחקנים תמוהים משהו - שחקן אחד שחזר אחרי שלוש שנים של פרישה, אחר שכמעט גורש מהקבוצה כמה פעמים העונה, אחד שהגיע באמצע העונה למרות שלא ממש רצו בו, אחד שהתחיל לשחק כדורסל בגיל תשע עשרה ובכלל מעדיף להתאגרף, וסנטר בגובה של גארד ורוחב של מקרר, שמקפיד בכל עונה לשבור לעצמו לפחות שן אחת.

הספסל מורכב מחמישה שחקנים ישראלים שלא מסוגלים לקלוע סל גם אם חייהם היו תלויים בכך. מועדון אחד קיים כבר שבעים שנה וצבר למעלה משלושים תארים. קיומו של השני מוטל בספק מדי קיץ. גמר גביע אירופה. הקבוצות מסתדרות בשרלואה לתחילת המשחק. במלחה לא מפסיקים האוהדים באדום לקפוץ ולשיר, אבל רוב האוהדים, למודי הניסיון המר, עמוק בפנים מוכנים לגרוע מכל.

המשחק מתחיל. יש בנו אהבה. הרבע הראשון מסתיים בשוויון 15. שפר וסולומון עם שתי עבירות כ"א, הרכז הנפלא של הספרדים, בנט, עושה בנו שמות, אבל… אנחנו במשחק. באופן לא ברור ומפחיד – אנחנו עדיין במשחק.
הרבע השני נפתח בריצה מטורפת של הפועל, אווג'ובי קולע סלים מעל ההגנה המסורבלת של הספרדים, מוכתרי (מוכתרי!!!) מוסר מסירה מדהימה לדאנק של מקארתי, מזרחי (מזרחי!!!) עושה כניסה מדהימה א-לא-סקוטי פיפן.

במחצית כולם מחייכים – אבל… אבל האם יש סיכוי להחזיק מעמד מחצית מלאה כשלוח העבירות של הפועל מלא וגדוש, והשחקנים מותשים מהריצה של הרבע הנהדר הקודם? האם יש סיכוי מול ריאל מדריד האדירה? התשובה, בשתי מלים - קלי מקארתי. שורה של שלשות וזריקות אמיצות מריצות את הפועל קדימה לפער של 15 נקודות. דורון שפר שולט בקצב המשחק בצורה מדהימה, השחקנים מציגים משחק הגנה פנטסטי. ריאל אבודה, מבולבלת. כל זריקה של הפועל נכנסת, והיא קולעת 31 נקודות ברבע שלא מהעולם הזה.

הרבע האחרון עושה רושם ארוך כאורך הגלות. קמבלה מתעורר ויחד עם בנט החכם והזריז מתקרבת מדריד לכדי מרחק נגיעה מהפועל. על הפנים של שכני במלחה אותה הבעה מוכרת – הנה, עוד פעם הם עושים לנו את זה, עוד פעם הם בועטים בעיטת וולה מרהיבה בכד החלב שהתמלא במשך משחק שלם.

אבל לא הערב. עוד שבע שניות, שש, 5, 4, 3, 2, 1 - ישששששש!

הפועל הראתה לנו שכאשר אנחנו נותנים את כל מה שיש לנו – דברים טובים קורים.
כאשר דורון שפר הולך בעקבות הלב, עוזב את הצהוב הקודר של מכבי וחוזר להציג את הכדורסל החכם והמושלם ביותר שהציג כדורסלן ישראלי אי פעם.
כאשר סולומון מצליח לרסן ולשלוט באש הלהבה שלו לטובת הקבוצה.
כאשר ארז כץ, הכל-כך מוגבל בכישוריו, נלחם בציפורניים על כל כדור.
כאשר אווג'ובי מצליח להיאבק בסנטרים שגבוהים ממנו בראש מבלי להפסיק לחייך לרגע אחד.
כאשר מקארתי לא חושב שזו פחיתות כבוד לשחק הגנה כאילו הוא עדיין בקולג'.
כאשר קוז'יקרו מוכיח שריבאונדים לוקחים עם איבר אחד בלבד – לב.
כאשר אלף ירושלמים בבלגיה ועוד אלף במלחה לא מפסיקים לאהוב לרגע אחד.
דברים טובים קורים.

בעיר מיוסרת, קשה, אכזרית לעתים, שאנשים מזילים בה דמעה לעתים תכופות מדי, היה זה רגע נדיר וקסום של אושר. ל! רגע אחד קצר אנשים שמחו, שרו ורקדו. הרגע הזה היה מתנה נהדרת של! חבורה של שחקנים בעלי לב ענק מונהגים על ידי מאמן מבריק. הרגע הזה לא היה קסם, ולא מופת, ולא כישוף. אנחנו לא מחתימים את היושב במרומים כשחקן חיזוק (בוסמן?) . כותב שורות אלו היה מעדיף לשמור את תפילותיו לדברים חשובים קצת יותר, ומשתדל להבחין בין עיקר לטפל. אנחנו כאן בירושלים פשוט מבינים שדברים טובים קורים כאשר רוצים מאוד, לא פוחדים לתת את הכל, אבל באמת את הכל, מבלי לחשוש להתבזות ולהתאכזב: דברים טובים קורים.
תודה, הפועל.