ההחמצה הגדולה - הישג עיתונאי בספק

מובן שבתי כלא במציאות לא דומים לבתי כלא בסדרות טלוויזיה. הכלא שבו נמצא הכדורגלן פליקס חלפון, שהורשע בהברחת סמים, נראה מקום הרבה פחות סוער מזה. המועקה שמראות הכלא משרים בצופה דומה יותר לגירסה מוקצנת של התחושה המציקה שמעוררים מוסדות ביורוקרטיים.

בתוכנית התיעודית "ההחמצה הגדולה" ראו, למשל, את חלפון בחצר הכלא, באימון כושר עם כמה מהחברים שהכיר במקום. האווירה נעימה. המראיינת שואלת אותם על מה הם כלואים. "אני? סחר בנשים", אומר אחד. "שוד בנקים", אומר שני. חלפון נחפז להרגיע, שמא נחשוב שהוא מתרועע עם פושעים: "בקטנות, לא איי, איי, איי", ואחר כך הסביר: "את רואה, אף אחד לא נושך". כלומר, אין זה שחברו שדד בנק, חלילה, אלא רק קצת, ככה, כמו שאומרים, שדד בנק.

היה משהו ציני בתוכנית. חלפון הכחיש לכל אורכה את אשמתו, ודבק בסיפור תמוה שהחליט לחתום על עיסקת טיעון כדי שהתביעה תקל בעונשו של חברו ושותפו לפשע, הכלוא עמו. ניכר שהעיתונאית אופירה אסייג שריאיינה אותו לא האמינה לסיפור, ובעצם גם לא אף אחד אחר. גם צורת העריכה לא ניסתה לשוות לסיפור ולו שביב של אמינות, וטענותיו של חלפון עומתו לכל האורך עם תגובותיו של קצין משטרה שפטר אותן בבוז.

ברור גם שהסיפור היה מעניין וחשוב הרבה יותר מכל בחינה אילו הסכים חלפון להתוודות. אז למה בעצם הסכימה העיתונאית להכין תוכנית סביב מה שלדעתה הוא שקר? הסיבה היחידה שעולה על הדעת היא שחלפון הסכים להתראיין אצלה - וזה, כידוע, נחשב היום להישג עיתונאי שעומד בפני עצמו.