המספרים מוכיחים - הגביע של דרוקר

אי שם לפנות בוקר יום רביעי, כשהשחקנים הלומי האושר של הפועל ירושלים טיפסו בזה אחר זה לתוך המטוס עמוס האוהדים, השתלט אחד מהמקורבים על מערכת הכריזה וקרא בשמותיהם בטון חגיגי. כל אחד מהשחקנים קיבל בתורו מחיאות כפיים סוערות, אבל יותר מכולם - שרון דרוקר. האוהדים הישראלים הם קהל כדורסל מתוחכם, וכמו שבשנותיו האחרונות של נדב הנפלד במכבי תל אביב ידעו בשער 11 להוקיר את פועלו, כך האוהדים של ירושלים מבינים שהגביע שנחת אתמול בישראל רשום, בראש ובראשונה, על שמו של המאמן.

זו לא הפעם הראשונה השנה שבמפגש בין מאמן ישראלי לקולגה אירופי מתברר שהישראלים מגיעים הרבה יותר מוכנים. להכנה הקפדנית הזו יש משמעות שחורגת הרבה מעבר לטקטיקה יבשה. במעמד של גמר, התחושה שהם יודעים מה היריב מכין להם, ושעומד לרשותם ארסנל של פתרונות מוכנים לכל בעיה, משרה על השחקנים הרבה שקט וביטחון. ריאל, לעומת זאת, נתקלה כבר בשלב מוקדם של המשחק בשורת מלכודות, חלקן צפויות (אזורית), והגיבה באובדן עשתונות. זה התבטא, למשל, ב-31 נסיונות זריקה מהשלוש (6 נפלו פנימה, 19%).

שרון דרוקר נמנה על דור המאמנים שהם מורעלי כדורסל אמיתיים. בשאלון שנערך עמו ערב החג ב"מעריב", ציין שערוץ הטלוויזיה המועדף עליו הוא ערוץ ה-NBA וכי הספר שהרשים אותו הוא "פייב פוינט פליי" של מאמן הכדורסל מייק ששבסקי. מהתשובות, שנראות כמו גירסה עדכנית לאימרתו המיתולוגית של משה סיני ("מה אתה אוהב חוץ מכדורגל? - כדורגל אנגלי"), מסתמן לכאורה שדרוקר הוא טיפוס חד מימדי. אבל רק לכאורה. הוא באמת מקדיש את חייו לכדורסל, אבל חווה את המשחק באופן עמוק ושלם הרבה יותר מאשר דרך השפיץ של המץ'-אפ-זון. לפני הכל, דרוקר מבין שכדורסל משוחק על ידי בני אדם, והוא יודע לאתר את הנקודות בהן צריך לגעת כדי להפעיל אותם, לגרום להם להפנים את העובדה שבמשחק הזה מנצח מי שמוכן לוותר על האגו לטובת הקולקטיב. כמה מאמנים אתם מכירים שהיו מצליחים למצוא מסילות לליבו של וויל סולומון?

יורם מנחם, מאמן הכושר של ירושלים, אומר שבעידן הספורטיבי הנוכחי, הכישורים המנטליים חשובים יותר מהיכולת האתלטית או הטכניקה. ירושלים היא קבוצה עטורת כישורים כאלה - מיכולת המיקוד של שפר, דרך המוטיווציה חסרת הפשרות של מקארתי ועד הקשיחות של אווג'ובי וקוז'יקרו - אבל זה לא נגמר אצל השחקנים. מעקב מקרוב אחרי פסקי הזמן במהלך הגמר נגד ריאל חשף התנהלות שקטה, בוטחת, כשהמאמן מדבר ברוגע ובבהירות והשחקנים מקשיבים. הכל בשליטה, הכל בפוקוס, גם כשההפרש מצטמצם והלחץ גובר.

בגמר הראשון של חייו, בדומה לכל משחק אחר, לא ראיתם את דרוקר מנופף בידיים, רוקע ברגליים, לופת ראשו בייאוש או מתווכח עם השופטים. העובדה שאינו פוצח במחול מחאות אחרי כל שריקה, מאפשרת לו לקבל את הקשבת השופטים כשיש לו משהו באמת חשוב לומר. במהלך הגמר אנשי המזכירות טעו שוב ושוב, טעויות שהיתה עלולה להיות להן השפעה מכרעת על המשחק, כמו הוספת שתי עבירות לשפר או קיזוז שלוש נקודות ממאזנה של ירושלים. כשדרוקר הזעיק את השופטים, הם היו יכולים לפתור אותו בהינף יד מזלזל כמו שהם עושים לא פעם עם מאמנים שהפכו את הקיטור לדרך חיים, ואז הטעויות היו הופכות לעובדות. זה לא היה יכול לקרות עם השופטים האלה, ולא עם המאמן הזה. כל הנזקים שהמזכירות התעקשה לגרום תוקנו בזמן אמת.

לפעמים קבוצות מנצחות משחקים, כי כמה שחקנים תופסים בו בזמן יום גדול; שלשום היה אמנם לשפר, מקארתי ואווג'ובי יום נפלא, אבל קוז'יקרו שיחק ברמתו הרגילה וסולומון - שעקומת הנקודות שלו נחשבת בטעות לאינדיקציה ליכולתה של הפועל ירושלים - היה על המגרש הרבה פחות מהרגיל (23 דקות). ירושלים ניצחה לא בגלל יום גדול של שחקנים, אלא בגלל יום גדול של הקבוצה.

לא בכל יום זוכה מאמן כדורסל לראות איך כמעט כל המפתחות שהכין מתגשמים במגרש. המפתחות אמרו, למשל, שבנט (21 נק') וקמבאלה (20) יכולים לקלוע כמה שהם רוצים, אבל אם

עוצרים את הררוס (2 ,12 מ-10 לשלוש), סטויץ' (0!) ופוטסיס (10 נק', 2 מ-8 מה-3) אפשר לנצח את ריאל. המפתחות אמרו שצריך להתמודד עם ריאל בריבאונד (ירושלים לקחה 12 ריבאונד התקפה, ובכך מנעה מבנט את הכדור ואת משחק הריצה המסוכן שלו), לדחוף אותה מהסל החוצה (6 מ-31 ל-3 לריאל כאמור), לאבד מעט (שוב, כדי למנוע מבנט לנהל משחק במגרש פתוח, ירושלים איבדה רק 6 כדורים), ולקוות להגיע למצב שהחמישייה המובילה של ירושלים תהיה רעננה ומוכנה לדקות ההכרעה. לצורך כך שיתף דרוקר לא פחות מתשעה שחקנים, כשהוא מתמרן בין העבירות המצטברות והצורך לתת מנוחה, ולו קצרה, לכולם, חוץ מקלי מקארתי הלא אנושי (40 דקות על המגרש). ירושלים הגיע אל קו הגמר מלאה בעבירות, אבל עם הרכב מלא. וכשכל המפתחות ננעצים ביחד בחור המנעול, הדלת אל הניצחון נפתחת לרווחה.

דקות אחרי פרוץ חגיגות הניצחון נשבר הגביע שעד לאחרונה שכן בארונה של ולנסיה, מחזיקת היול"ב קאפ דאשתקד. זה לא הפסד גדול: הגביע מצטיין בכיעורו, מה עוד שמשקלו העצום - משהו כמו 40 ק"ג - הופך את הנפתו לפעולה מסוכנת עבור כל אדם פחות חזק מטונג'י אווג'ובי.

דומה שאוהדי הפועל ירושלים התקשו שלשום להכיל את השמחה. על המגרש הציגה הקבוצה את משחקה הטוב ביותר העונה, לאוהדים היו משחקים טובים יותר. בחלקים מהמשחק הם התקשו לעודד מרוב מתח והתרגשות, עד שבשלב מסויים קבוצת אוהדים החלה לשיר "כל הקהל להתעורר". אולי גם עבור האוהדים יש לניסיון במעמדי גמר חשיבות. "הקבוצה היתה הפעם יותר טובה מהאוהדים", אומר אחד מאנשי הקבוצה, "וזה לא קורה לנו הרבה".