מאמן העונה

ביום שני, יומיים בלבד לפני סיום העונה הסדירה, הפסידו היוטה ג'אז למינסוטה טימברוולבס, שסיימה את העונה ראשונה במערב, והודחו מהמירוץ לפליאוף. ולכן, זו הזדמנות נפלאה באמת בשבילי לבחור במאמנה, ג'רי סלואן, למאמן העונה. אמנם עד שדיוויד שטרן יתעשת ויעניק לי זכות בחירה רשמית, אני נאלץ להסתפק בפורום הצנוע הזה, אבל לא נראה לי הגיוני שהקומיש ימשיך להתעלם ממני עוד הרבה זמן (יכול להיות שהמכתב אבד בדואר?)

שיטת הבחירה של מאמן העונה היא הסוד הכי פחות שמור בליגה: עיתונאים מסתכלים על התחזיות שלהם מתחילת העונה, והקבוצה שהכי הפתיעה אותם, בדרך כלל מזכה את מאמנה בפרס הנכסף. הווה אומר – אנחנו העיתונאים לא טעינו בהערכה שלנו, אלא ההסבר הוא שאם סברנו שקבוצה מסויימת תהיה גרועה והיום היא טובה, כנראה שהמאמן שלה עשה עבודה מופלאה. בגלל זה מאמנים של קבוצות טובות זוכים בפרס לעיתים נדירות: פט ריילי זכה רק פעם אחת עם שושלת הלייקרס, לג'קסון יש פרס אחד בלבד לעומת תשע אליפויות, ואל תצפו לראות את פופוביץ' זוכה שוב בתואר. ומהצד השני של המתרס - כמה פרסים יש לדון נלסון? (3) וכמה אליפויות? (0).

אבל הפעם שיטת הבחירה הזו היא באמת השיטה המתאימה. זה מתחיל עם הראנר-אפ שלנו, יובי בראון, שהפך קבוצת לוטרי נצחית לקבוצת פליאוף איכותית, כשהצליח לגרום לפילוסופיית המשחק שלו לחלחל לתודעה של אחרון השחקנים. ומי שחשב שהגריזליס ינצחו 50 משחקים העונה, מוזמן להרים את היד. אני לא רואה ידיים, חברים.

וזה מקבל משנה תוקף כשמדברים על יוטה. רוב הפרשנים מיקמו את הג'אז כקבוצה הגרועה במערב, והיו שניבאו כי תהיה זו הקבוצה החלשה בהיסטוריה (כלומר, תנצח פחות מ-9 משחקים). לאחר עזיבתם של סטוקטון את מלון, נאלץ ג'רי סלואן להתחיל את העונה עם החמישייה שהיא - ללא שום ספק - הפחות מוכשרת בליגה: קרלוס ארויו, דשון סטיבנסון, אנדריי קירלנקו, מאט הרפרינג וגרג אוסטרטג. רגע רגע, בואו נעבור על זה שוב: ארויו הפורטוריקני (מי?) הוא הרכז הפותח של קבוצת NBA, דשון סטיבנסון (שו?) הוא השוטינג גארד, והשחקן היחידי שיכול לקלוע בלואו פוסט – או לפחות חושב שהוא יכול לקלוע בלואו פוסט - הוא לא אחר מאשר גרג "הדחליל" אוסטרטג. כמה משחקים אפשר לנצח עם חבר'ה כאלה, 10? 20? 30? נסו מאזן חיובי ו-42 ניצחונות. רגע, האם כבר הזכרתי שכל זה נעשה בבית הקשה ביותר בספורט האמריקאי, בית המערב התיכון?

ליובי בראון - ישתבח שמו - יש שחקנים כמו פאו גאסול, ג'ייסון וויליאמס, פוזי, בונזי ומייק מילר, שיכולים ליצור לעצמם זריקה בלי בעיה. כשהוא לא מרוצה מהמשחק ומסתכל אחורה על הספסל, הוא רואה שחקנים כמו סוויפט, צקאלידיס, לורנזן רייט, שיין באטייה, בו אאוטלו וארל ווטסון.

כשיוטה תקועה, מה שיש לסלואן להציע זה את ראג'ה בל, ראול לופז, ג'רון קולינס, מיקי מור, מייקל ראפין וחבריהם. קחו חצי מהגנ'רל מנג'רים בליגה וגם אחד מהחבר'ה הללו ייפול עליהם פתאום ברחוב - הם לא יזהו אותו, אפילו אם הוא ילבש את מדי הג'אז שלו. מקסימום הם ייתהו לעצמם למה שמישהו ירצה ללבוש גופיה של מייקל ראפין דווקא.

לענייננו – ההבדל בין הסגלים של יובי וסלואן הוא של שמים וארץ. אבל ההבדל בין שתי הקבוצות בענות 2003/04 הסתכם בשמונה ניצחונות בלבד.

מה שסלואן עשה ביוטה, ותסלחו לי על הקלישאה, צריך להופיע במילון תחת המילה אימון - ואין לי ספק כי העונה הזו זכינו לראות מאמן עושה את אחת העבודות הטובות ביותר מאז ומעולם. ישנה בדיחה בין פרשנים אמריקאים על כך שדיוויד שטרן אפילו צריך לקרוא את הפרס על שמו של סלואן, שמסיבות עלומות לא היה מעולם מאמן העונה. ובאמת, אם לא השנה אימתי? הפיק אנד רול של סטוק ומלון – תרגיל שחזר על עצמו שוב ושוב והביא את הג'אז להישגים יפים – פינה את מקומו וסלואן הוכיח שהוא הרבה יותר ממאמן של תרגיל אחד. כל מי שראה העונה את יוטה, לא יכול היה שלא להתרשם שמדובר בקבוצה שיודעת בדיוק מה היא מנסה לעשות - נלחמת ללא הפסקה על המגרש, סוגרת לריבאונד, מניעה כדור בצורה יפהפייה, כשכל השחקנים עושים תנועה בלתי פוסקת וחותכים שוב ושוב לסל, וכל התקפה יש חסימות בלי כדור. הנשק העיקרי של יוטה הוא ההגנה האגרסיבית, אבל כמעט כל התקפה נגני הג'אז מגיעים לזריקה נוחה, למרות שזהו כנראה הסגל הכי פחות מוכשר התקפית שהליגה הזאת ראתה ב-20 השנים האחרונות, ללא אף שחקן שמסוגל באמת לסדר לעצמו מצבי קליעה - הג'אז סיימו במקום ה-17 באחוזי הקליעה, עם 43.6 אחוזי דיוק מהשדה. זו חותמת של מאמן.

אם זה לא מאמן העונה, אז אני לא יודע מה כן. האופי של ג'רי סלואן - הווינריות, המלחמה, העבודה הקשה, הקבוצתיות – ככה נראים הג'אז העונה.

אם לא השתכנעתם עד עכשיו, שמרתי את טיעון המחץ לסוף: הקלע המוביל של יוטה, מאט הרפרינג, נפצע אחרי 31 משחקים בלבד, ויוטה, שנשארה ללא שום דבר שדומה לסקורר, נותרה בקרב על הפליאוף ממש עד הבאזר. תסתכלו שנייה על הסגלים של פורטלנד ודנבר ותחזרו אליי. גיים-סט-מאץ' סלואן. הפרס מגיע לו, וחבל בכלל על הוויכוח.