עוד נצחון כזה ואבדנו

ביום חמישי המדובר כל כך, הייתי ביד אליהו. על פי התגובות שאחרי הבנתי שכנראה חזיתי במעמד הר סיני או בקריעת ים סוף, לפחות. ואני הייתי בטוח שהייתי במשחק כדורסל.

אם נתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות, מחילול הקודש ומעבודת האלילים, ואני לא תיאולוג – יותר מהכל התגובות של פיני גרשון וכעדר אחריו, של שחקני מכבי – חוץ משאראס ונחזור אליו אחר כך, הן ביטוי לחוסר ספורטיביות, בריחה מאחריות וזלזול ביריב.

אני גדלתי על המאבקים בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון, שתקעו מרפקים אחד לשני, שרטו ולא הפסיקו לדבר טראש, אבל אחרי הסדרה היו הראשונים לחבק אחד את השני, לברך ולהראות ספורטיביות אמיתית מהי. שום דבר מזה, כמעט, לא היה ביום חמישי בהיכל. סיום המשחק ביום חמישי ובעיקר התגובות שאחרי, הוציאו, לפחות מבחינתי, את העוקץ מהניצחון, שבאמת לא היה קשור לכדורסל.

השחצנות של פיני והזחיחות שלו כנראה הוציאו רק אותי מעורי. אני לא ראיתי התגלות אלוהית, ובטח לא ראיתי מאמן שהוביל לניצחון ("אני את שלי עשיתי"). אני ראיתי מאמן הססן שכל מה שהוא עשה היה להגיב למהלכי המאמן הליטאי ולא יזם שום דבר, ראיתי צוות היסטרי שמנהל משחק בפאניקה (קצב חילופים מטורף), ראיתי שחקנים שקפאו ברגעי האמת (פארקר על הקו) ושמעתי "אוהדים" שצועקים בוז לקפטן שלהם, כשהוא עלה למגרש (ולא היה צדק פואטי מזה שגור מסר את המסירה המופלאה לשארפ).

וכן, גם ראיתי ענק בשם סבוניס, שזכיתי לראות אותו משחק, שרק שאראס, כמו ספורטאי אמיתי והקהל בהיכל שמבין בכדורסל, ידע איך להיפרד מאישיות כמוהו.

אז חזרתי הביתה, ראיתי חדשות הספורט וכמעט שהתחרטתי שניצחנו. הייתי מצפה שפיני יחמיא למאמן היריב, שעשה לו בית ספר, אבל הוא העדיף להעליב ולספר על אלוהים ששרף לליטאים תאים במוח (ובינינו, לפי התגובות שלו, הוא כנראה מבין משהו בתאי מוח שנשרפו). קיוויתי לשמוע משהו על אחריות, אבל פארקר העדיף להודות לאלוהים – כמה טוב שאפשר לזרוק אחריות על מישהו או משהו אחר. ובאמת שרציתי לשמוע מילה טובה על השחקנים של קובנה שבאו ונתנו הצגה, לא התבכיינו והפסידו כמו גברים אמיתיים. אבל יותם בדיוק סיפר על הדקות הכל כך חשובות שלו. ענווה לא הייתה שם, זה בטוח.

הייתי רוצה לשמוע את התגובות של פיני אם השריקות היו הפוכות (העבירה לזריקה לשלוש של שאראס, הסל והעבירה של שאראס, השריקה לכניסה המוקדמת של בירד לרחבה). איכשהו יש לי הרגשה שהמילה אנטישמיות הייתה עולה לאוויר. אבל כנראה ככה זה במדינה שמשחק כדורסל מתחיל כשהכרוז זועק לשמיים "זה אנחנו או הם". באמת מזל שלא חילקו רובים בכניסה.

ואז כשאיבדתי כבר לגמרי תקווה שאני אמצא מישהו שמבין את הרוח הספורטיבית, בא סיריקה המאמן הליטאי ואמר בפשטות ובאצילות: "אין לנו טענות לשופטים, הפסדנו ובהצלחה למכבי". בפנים אני יודע מי באמת ניצח ביום חמישי. ורמז: זה לא אנחנו.