בגלל זה אני מכור

המצב גרוע. פשוט גרוע. אתה יושב ורואה את קבוצת הכוכבים שלך, זו שהייתה אמורה לטרוף את אירופה - על אחת כמה וכמה כשהיא משחקת ב"מגרש הכי בייתי באירופה" - הרי אמרו לך שיד אליהו (מי לעזאזל באמת קורא לזה "נוקיה"?) שווה לבדו 15-20 נק', לא פוגעת.

העצבנות מתחילה לבצבץ, פתאום אתה באמת מתחיל לחשוש, האופציה שלא להיות בפיינל פור הופכת לריאלית משנייה לשנייה – אתה מפחד.
אתה לא רואה את המשחק לבד, הרי מישחק כזה חשוב לגורלה של האומה הצעירה והקטנה שלנו חייבים לראות ביחד, לאחד כוחות. אבל ככל שהמצב נהיה גרוע יותר ויותר אתה באמת היית רוצה להיות לבדך. כל ההערות ביניים של הסובבים אותך, משהו בסיגנון של "תאמין לי,לי חבל רק על מיזרחי/מוני, מסכן כמה השקיע הבן אדם", "לך תסמוך על חבורה של זרים שילחמו בשבילך" לא מטיבות עם מצב הרוח הירוד גם ככה.

לא אכפת לך להרגיש כעס, תסכול, פחד, חרדה ועצבנות, אבל העיקר שלא יגיע הרגע שאתה מתייאש. אתה יודע שאין אויב גדול יותר לספורט מהיאוש. אתה מנסה בכל כוחך להילחם בו, במשך כל המשחק אתה מנסה לעודד את עצמך ב"יהיה טוב", "מכבי הכי טובה באירופה...היא רק צריכה לחזור ליכולת שלה", "אין מצב שלא עולים אחרי כל מה ששמעון עשה", אבל זה לא עובד, לקראת הסוף זה מתחיל להשתלט עליך - תחושה של חולשה, של השלמה בכאב. אתה רואה את שאראס זורק שלשה מטופשת מ-8 מטר, אתה כועס אבל שנייה אחרי זה אתה כבר משלים עם העניין. פאול, שאראס לוחץ יד למאמן שלו מאליפות אירופה, מאחל לו בהצלחה בפיינל פור ואם שאראס השלים עם העניין - "המנהיג הגדול" של הקבוצה - אז מי אתה שעוד תהיה לך תקווה בלב?

זריקות עונשין. ס'עמק זה הנמוך הזה ששחט אותנו במשחק הקודם בשלשות שהולך לזרוק, לא יכלו לעשות פאול על הגבוה המפחיד הזה שלא קולע ממטר? הם גם לא מחטיאים הבני זונות של הליטאים האלו. אתה מיואש לגמרי והמחשבה היחידה שלך היא לאסוף את הכוחות שיצליחו להקים אותך מהספה כי כבר אין לך זין למשחק הדפוק הזה.


החטאה. זה מתחיל לעלות, בגב המוח שלך אתה מרגיש פתאום שיש תקווה, יש מאבק עם החלק הראציונלי בך שמנסה להגן עליך מתקוות שווא.

החטאה שנייה. יש סיכוי,לא להאמין אבל המניאק הנמוך החטיא, החלק הראציונלי בך נעלם כבר לחלוטין, עדיין מחפשים אותו. אתה מתחיל להתפלל, גובה חובות ישנים עם ההוא שלמעלה, גם לצד השני בקשת התיאולוגית לא אכפת לך לפנות כאשר מכירת הנשמה לשטן לא נראתה הגיונית יותר מעולם. ס'עמק רק שתהיה שלשה עכשיו יש סיכוי!

גור מוציא כדור. כל מאית שנייה שהכדור מרחף מרגישה כמו נצח, הלב שלך דופק כמו המנוע של המייאבך שראית בבוקר באוטומוטור, רק שהכדור יפול לידיים צהובות, הוא נפל לידיים שחורות, שחורות אבל שעל כתפיהן מצוייה חלוצה צהובה.

"נו יאללה זרוק כבר!".

הכדור באוויר. אם מקודם כל מאית שנייה ארכה כשנה, עכשיו באלפיות שנייה עסקינן. הרשת זזה. לוקח לך שנייה להבין, אבל אתה קולט פתאום שיש סל. זיץ של חשמל עובר בגב שלך ומתפשט במהירות האור לשאר חלקי הגוף. מפה ואילך אין לך שליטה, הטירוף משתלט, אתה לא אדם רועש אבל הפה שלך לבדו משחרר צעקה ששילובה עם צעקות כל הסובבים אותך יוצרת את הצליל הכי יפה והכי טהור ששמעת. הרגליים מתחילות לקפוץ, אתה מזיע, האנדרנלין בדם שלך עובר את גבול המותר. אתה מתחבק עם כל מי שבאיזור, מחלק כיפים, אתה יודע שמה שאתה חווה כרגע הוא תחושה של אושר אמיתי, אושר טהור מאין כמוהו.

התיאור שהובא כאן של השתי שניות האחרונות מהמשחק של מכבי, בוודאי היו מאוד דומה לו נכתב על הרגע בו קבוצתך האהובך מכניסה גול ניצחון או השחקן האהוב עליך שם את המאץ'-פויינט בטניס – והתחושות האלה בדיוק, האושר המזוקק והטהור הזה שיכול לבוא מיד לאחר תחושת היאוש והשפל הגדולות ביותר, הם אלו שבגללן ספורט הוא דרך הבילוי המובילה בעולם שמושכת מיליארדים בכל רחבי תבל.