ועכשיו יש לי את עורך הדין של האשה על הראש

לפני הכל אני חייב להודות – מכבי ת"א כבר לא עושה לי את זה. פעם יום חמישי בערב היה קודש הקודשים. היינו מתאספים אני, כמה חברים, פיצוחים, קוקה קולה וחן ליפין.

היום המצב שונה. אולי זה בגלל שאין למכבי סמל (דובר עברית) של ממש, ואין לי למה להתחבר. אולי זה בגלל שיש ערוצי ספורט אחרים, ואולי זה בגלל שהתייאשתי אחרי שאשתי השתלטה על הטלוויזיה (על מי אני עובד – ברור שזאת הסיבה).

אבל העובדה היא שבשנים האחרונות אני רואה רק את המשחקים המכריעים באמת, כמו המשחק נגד ז'לגיריס שנגמר לפני עשר דקות. אין מה להגיד – המשחק הזה גרם לי לחזור בבת-אחת אל אותם ימי חמישי של ג'מצי, מוטי דניאל, קווין מגי וטרסר מילאנו. אז הייתי יושב, אכול ציפורניים ומזיע, צורח על השחקנים וזורק גרעינים על המסך.

גם הערב צרחתי.
פשוט עמדתי בסלון וצרחתי.
השכנים התעוררו, החתולה קפצה מהחלון ואשתי התקשרה לעורך-דין (הפעם זה כנראה סופי).

אני זוכר לא מעט זריקות התאבדות שהובילו להארכה או ניצחון, אבל כזאת זריקה, שתי שניות לפני שהתקרה נופלת, אני לא זוכר. אין לי מילים. פשוט מדהים. מה נשאר לעשות חוץ מלצרוח?

אז לסיכום:
אני שמח בשביל אוהדי מכבי שליוו אותה לאורך כל הדרך (בניגוד אלי..).
אני שמח בשביל שמעון מזרחי ששיכנע את היורוליג לא להיכנע לטרור (ושהנמושות מולנסיה ילכו לעזאזל).
אני שמח בשביל גור שלף שזריקת הקווטרבק שלו מצאה את שארפ, וחיפתה על כל השטויות שהוא עשה במשחק.

אני גם קצת עצוב בשביל סאבוניס. אירופה נפרדה הערב מסנטר עם ראיית משחק מדהימה, שגרם לכל השחקנים מסביבו להיות הרבה יותר טובים. הייתי שמח ללחוץ לו את היד.

נתראה בפיינל פור.