(כמעט) מאמן העונה

(הערת המערכת: כתבה על מאמן העונה הנבחר תפורסם בצהרי יום שישי)

"התחרות מפרידה בין אדם לחברו, לא רק בשכבות הבורגניות - אלא גם במעמדות הפועלים. אולם להבדיל - בטווח הארוך התחרות רק תקרב ותאחד את הפרולטריון במטרתם המשותפת" (קרל מרקס).

בקיץ 2002 ג'רי ווסט, המנכ"ל האגדי לשעבר של הלייקרס, חתם על חוזה לחמש שנים לנהל את הקבוצה עם המאזן הגרוע ביותר בהיסטוריה של הליגה – הממפיס גריזליס. ווסט הסביר שהוא פשוט כבר לא היה מסוגל להמשיך לשבת בצד ולהסתפק בלראות כדורסל.

בעלי טורים מחוף לחוף לא הבינו מה בדיוק יעשה ווסט – ווינר בנשמה שידוע בתור מנהל בלי שום סבלנות לחכות להצלחות – בקבוצה שעדיין לא הצליחה לנצח אפילו 25 ניצחונות בעונה אחת, שלא לדבר על העפלה לפליאוף. שמונה הפסדים רצופים מפתיחת העונה הספיקו ל'לוגו' והשינוי הראשון היה בדרך: המאמן, סידני לאו, פוטר ובמקומו הגיע יובי בראון הקשיש שלא אימן מאז שנות ה-70 וה-80 באטלנטה וניו יורק. עולם הכדורסל היה כמרקחה.

"אנחנו לא יכולים לצפות מהעם האמריקאי לקפוץ ישר מקפיטליזם לקומוניזם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לסייע למנהיגים שלהם עם מנות קטנות של סוציאליזם - עד שהם יתעוררו יום אחד ויגלו שהם תחת משטר קומוניסטי" (ניקיטה חרושצ'וב).

ווסט נשאל מכל הכיוונים מה בדיוק ליוברט ג'וד בראון ולכדורסל של המאה ה-21? מה למאמן בן 70, שלא היה מאחורי הקווים 16 שנה, ולשחקנים הצעירים שפורקים כל עול? מה לשיטות האימון של בראון, הכוללות רוטציה רחבה, ולסטארים צעירים ומפונקים ששולחים את הסוכנים להתבכיין על דקות משחק? מה לבחור שגדל על אלביס פרסלי ולשחקנים שגדלו על ג'יי זי וד"ר דרה?

האמת, אם יש מקום אחד שבו דור ההיפ הופ יכול להתחבר עם הדור של אלביס, כנראה שזה בדיוק המקום שאליו הגיע יובי בראון – ממפיס, ביתה של אחוזת גרייסלנד. בכל מקרה, את העונה הראשונה תחת ווסט ויובי סיימה ממפיס עם מאזן משופר אבל לא מאוד מרשים של 28:54. העונה, למרות שינויים מינוריים יחסית לקבוצות אחרות במצב דומה (הגעתם של פוזי ובונזי), הגיעה המהפכה. כטיבן של מהפכות, היא היתה מרשימה ובלתי צפויה ונעצרה רק כשהמונה הראה 50 ניצחונות.

"כל חיינו לחמנו נגד הגלוריפיקציה של היחיד ונגד העלאתו של הבודד כעליון על ההמון. כבר מזמן שמנו מאחורינו את כל העניין של גיבור כזה או אחר..." (ולדימיר איליץ' לנין).

יובי הוא גאון כדורסל שמבין את המשחק ויודע לתכנן מהלכים כמו שרק מעטים יכולים, על זה מעטים חלקו. הקושיות שעלו מכל הכיוונים טרם העונה היו איך יסכימו מיליונרים עם בעיות אגו לקבל את הפילוסופיה של מאמן זקן. לא רק מבוגר מהם, אלא קשיש של ממש, שגבו כבר נוטה קדימה. בראון נוהג לשתף בכל משחק ומשחק 10 שחקנים למשך 20 דק' לפחות. רק שני שחקנים (גאסול וג'יימס פוזי) שיחקו העונה יותר מ-30 דק' בממוצע (31 ו-30 בהתאמה). גישה זו מכריחה את כל מי שמשחק להשאיר את הכל על הפארקט, לתת הגנה ולשחק כמו שהמאמן רוצה. מי שלא מספק את הסחורה - יורד לספסל. אבל מצד שני, כל שחקן יודע שבכל משחק ומשחק יהיו לו לפחות 20 דק' לתת למאמן סיבות להשאיר אותו על הפארקט, וכך אף אחד לא צריך להביט בחשש לעבר הספסל בכל פעם שמתבצעת טעות. התוצאה: השמינייה הפותחת של הגריזליס מציגה ממוצעים של בין 8 ל-18 נק' (אף שחקן לא קולע מעל 18 למשחק). בראון, למרות הסיכון שהמירמור ישתלט על כולם ושום דבר לא יעבוד, הצליח ליצור מצב שמפתח אחווה בין שחקנים. כל השחקנים נרתמו לרעיון והקבוצה פורחת.

אם ניקח את הקצה השני של הסקאלה בכל הקשור לחלוקה של דק' משחק, נמצא את הקבוצה השנייה של מר ווסט – הלייקרס. בעיר המלאכים ישנם שני מעמדות ברורים עם הבדלים גדולים בין עשירים לעניים: הפאב פור משחקים ממוצע של 35 דק' וקולעים יותר מ-70% מהנקודות, לעומת הפרולטריון, שכולל ארבע שוליות בלבד, להן 22 בממוצע. בואו נסתכל על קבוצה אחרת, הסן אנטוניו ספרס, שמעמידה סביב טים דאנקן צוות מסייע רחב: כולל דרים טים, רק שישה שחקנים משחקים 25 דק' ומעלה וקולעים יותר מ-80% מסך הנק', בעוד שהעשירון התחתון מסתפק בדקות פה ושם.

"המעמדות השולטים צריכים לרעוד מפחד מהפכה קומוניסטית. לפועלים אין דבר להפסיד, מלבד השלשלאות שלהם. הם יכולים לזכות בעולם כולו. פועלי כל העולם התאחדו!" (קרל מרקס ופרידריך אנגלס).

עניין נוסף שלא כדאי להתעלם ממנו הוא העובדה שבראון, למרות פער הגילאים העצום, הצליח להתחבר לשחקניו ולהשפיע עליהם לטובה בצורה מעוררת השראה. כולנו זוכרים איך ג'ייסון וויליאמס שיחק בסקרמנטו, כאשר היה כתוב לו על המצח "בלתי צפוי". בונזי וולס, לפני שהגיע העונה בטרייד, כבר הספיק לקלל ולזרוק מסטיק על בחור נחמד וחיובי בשם מו צ'יקס. וג'יימס פוזי לא הותיר רושם מיוחד בשתי התחנות האחרונות שלו, דנבר ויוסטון, וגם אצלו צצו ועלו שאלות אופי. והיום: וויליאמס הוא רכז לגיטימי ויציב וממוקם שלישי בליגה ביחס אסיסיטים/איבודים (סטטיסטיקה מרכזית לבחינת יעילותם של רכזים), בונזי וולס נכנס לאווירה הפוכה לחלוטין מזו בפורטלנד ומספק את הסחורה מבלי לעשות בעיות, ואחרון חביב - ג'יימס פוזי, שנותן את עונת חייו משני צידי המגרש, הוא הגו-טו-גאי והמנהיג של הדובים ומוזכר כמועמד בכיר לתואר השחקן המשתפר של העונה. לא רע בכלל, קומרדס.

"הקפיטליסטים ימכרו לנו את החבל שבעזרתו נוכל לתלות אותם" (ולדימיר איליץ' לנין).

נכון לעכשיו, עדיין לא ידוע אם יובי בראון יחזור בעונה הבאה, וכנראה שחלק גדול מהסגל לא יגיע לממפיס למחנה טרום-העונה של של 2004/05, מכיוון שעם כל הכבוד לעבודה של יובי, ממפיס צריכה עוד כמה כישופי רוקחות של ווסט כדי להפוך למועמדת לאליפות. מה שבטוח הוא שאף אחד לא רצה לפגוש בסיבוב הראשון של הפלייאוף גלי שחקנים שממשיכים לעלות טריים מהספסל, עם רצח בעיניים ואחוות פועלים בלב. וכמה טבעי שסן אנטוניו, קבוצת הצווארון הכחול של המעמד הגבוה בליגה, היא זאת שזכתה בתענוג המפוקפק.