דידיה דשאן. נפוליאון

אם תשאלו אותי מה קרה במשחק ההוא, בו חזרה יובנטוס עם תיקו 1:1 מבטיח מאולד טראפורד במסגרת ליגת האלופות 99' (לפני שהודחה בגומלין) – אין לי מושג. כל מה שאני זוכר זה את דידיה דשאן. באותו הערב החלטתי להתרכז רק בו, בקפטן הצרפתי שלקח שנה קודם לכן את המונדיאל והניף את הגביע. ראיתי את צרפת כמה פעמים במונדיאל הזה, במגרש, והתפעמתי ממנו. אבל במונדיאל, כמו במונדיאל, הריגוש של ההתרחשויות מצמצם קצת את העין המקצועית שלך. פחות משנה אחר-כך היתה לי הזדמנות לעקוב רק אחריו. נסו את זה פעם: תשעים דקות על שחקן אחד. לומדים הרבה.

דשאן, לכאורה, לא עשה הרבה. הוא נגע מעט בכדור, מסר בעיקר מסירות קטנות ימינה ושמאלה, הוא תיקל או חסם מעט מסירות של האדום, הוא לא בלט מדי במשחק. אבל כל תנועה שלו, עם כדור ובעיקר בלעדיו, היתה מלאכת מחשבת. כל מה שעשה, כשהכדור היה ברגלי היונייטד, היה תנועה קטנה ימינה או שמאלה. חסימת קווי מסירה. כשהוא זז ימינה, תמיד בזווית הכי נכונה, הכדור נשלח שמאלה, לרגליים של שחקן יובנטוס. כשהוא החזיק בכדור ומסר את הקטנה הצידה, איכשהו האיש שקיבל ממנו את הכדור כמעט תמיד מצא שחקן חופשי. לקח לי פחות ממחצית כדי להבין: דידיה דשאן הוא לא אשף הכדור, הוא לא וירטואוז של כדורגל, הוא בטח לא איזה סקורר – אבל דידיה דשאן הוא שחקן כדורגל עם יכולת קריאת משחק, יכולת ניתוח של המתרחש, שספק אם נראה כמוהו בעשורים האחרונים.

עברה עוד שנה, ובגמר של יורו 2000, ממקומי ביציע העיתונות ברוטרדם, עמדתי מקרוב על התכונה השנייה שהופכת את דשאן לאיש כדורגל ענק. המנהיגות. האיטלקים הובילו 0-1, השעון הלך ותקתק, וסיום המשחק התקרב. ועכשיו לך תפצח הגנה איטלקית, כשהיא קרובה דקות ספורות לזכייה באליפות אירופה. הצרפתים נראו מבואסים למדי. התמקדתי בו, באיש ששנתיים קודם הניף את גביע העולם. הוא נראה שונה לגמרי מעשרת חבריו. הוא ידע שהוא הולך לנצח את המשחק הזה. הוא האמין באמת. דשאן המריץ והריץ את החברים, נופף בידיים לכאן ולשם, שלח כדורים ימינה ושמאלה, חסם את קווי המסירה של האיטלקים בדיוק כפי שעשה באותו משחק מול היונייטד. הצרפתים התחילו להאמין. הם הישוו בדקה האחרונה, הם לקחו את המשחק בשער הזהב. שנתיים אחרי שהרים את גביע העולם, דידיה דשאן, הקפטן הוותיק, הניף גם את גביע אירופה. ברקורד שלו, לא לשכוח, כבר היו רשומים אליפות איטליה וגביע האלופות.

סיפור ביניים: בסיום אותה שנה בחרו מאמני נבחרות הכדורגל מכל העולם את שחקן העונה. כוכבים אירופאים ודרום אמריקאים, סקוררים וקשרים מבריקים, זכו במירב הנקודות. דידיה דשאן קיבל שתי נקודות בלבד. גם מאמני נבחרות, מסתבר, נמשכים אל הנוצץ. סרקתי את כל הרשימה הארוכה כדי לראות מי המאמן ששיחק אותה, בעיני, יותר מכולם. זה שהעניק ניקוד לגדול באמת. סרקתי את רשימת השמות הארוכה עד שנתקלתי במאמן: ריצ'רד מולר נילסן, ישראל.

מונאקו של דשאן, המאמן הטרי, היא קבוצה בעלת תקציב קטן עד כדי גיחוך. מרבית הכוכבים שלה נמכרו, והיא מורכבת בעיקר משחקני סוף הסגל הקודם, שחקני נוער שבגרו, שחקנים שהובאו מהליגה השנייה בצרפת, וכוכב אירופאי אחד שלא היה לו מקום בריאל מדריד. מונאקו הזו, של דשאן, העיפה אתמול מליגת האלופות את אחת מקבוצות הכדורגל המפוארות בכל הזמנים. המוח והמנהיגות עשו את זה שוב.

מישל פלטיני, בעבר קפטן יובנטוס וצרפת, אמר לאחרונה שעדיין מוקדם מדי עבור דשאן לאמן את יובנטוס. אולי. אבל במוקדם או במאוחר דשאן יגיע ליובה, אולי למועדון אחר מהטופ האירופאי, אולי אפילו לריאל מדריד. האיש הזה הוא פשוט ענק כדורגל, עם מוח של גאון וכישורי מנהיגות יוצאי דופן. קטן, מנהיג וגאון – במונחי כדורגל הוא נפוליאון. ובדיוק כמוהו, הוא בדרך לכבוש את אירופה.